ישבתי על יד המיטה שלך בבית החולים
מחכה שתחזור.
לא נתתי לאף אחד שיתקרב.
רק אני שם. אני ואתה.

העיניים כבר כואבות מרוב בכי
אבל כמו שאמרנו -
זה רק אני ואתה.

אני אוהבת. למה הלכת?
הרי הבטחנו שנישאר תמיד -
אני ואתה.

כולם עומדים בחוץ, מחכים שאצא
רוצים לקחת אותך,
והם לא מבינים שאין אותך, יש אותנו -
זה אני ואתה.

אני זוכרת את התקווה בלב
שמישהו ישמע וירגיש קמצוץ מכאבי
ואולי אז יחוס עליך.
ואני זוכרת את השנייה שהבנתי שזה כבר חסר טעם
ושצריך לשחרר,
ואני זוכרת את הרגע הנורא
הרגע בו הבנתי שאין יותר-
"אני ואתה" .