נכתב במקור ברוסית. עזרה בתרגום לעברית: מיכאל פבזנר
(http://stage.co.il/Authors/4062)

"The monkeys are on a lower stage of evolution than we,
apes. Just a little higher than humans."

Tim Burton's Planet of the Apes

"אם המדענים לא ישחקו את אלוהים, אז מי כן?"

ג'יימס ווטסון,
מנהל פרויקט הגנום האנושי לשעבר.

"הנה הוא!"
"מי?" לא הבנתי.
"נו, אתה הרי רצית לראות אותם? הנה אחד מהם. הנה, הנה - מתקרב
לדלפק!" וג'ים תקע בכיוון באצבעו השחורה והעבה.
הגעתי לחור הנידח הזה במיוחד כדי לראות אחד מאותם יצורים
מסתוריים, עליהם רבו שמועות מוזרות - למרות שבוודאות איש לא
ידע דבר. עורך העיתון אמר: "תמות, רק תביא לי צילום!" למות לא
התכוונתי; להשיג צילום היה יכול נהדר נהדר, אבל... המכון שבו
עבדו איתם היה יותר סודי מכל בסיס צבאי, על להיכנס לשם אפילו
אין טעם לחלום. אבל אמרו שלפעמים היצורים האלה באים לכאן, לבר.
איך נתנו להם לצאת (או שהם ברחו? בעצם, לא סביר) - רק אלוהים
יודע. כך או כך, אני ביליתי בבר כבר כמה ימים, הכרתי כמעט
כולם, והתיידדתי עם ג'ים, בחור שחור ענק וטוב-לב, והקשבתי
למיליוני סיפורים - "אתה חייב לכתוב את זה בעיתון שלך!" - אשר
היה ברור כי חלקם הגדול הוא שטות מוחלטת. וכבר כמעט והפסקתי
להאמין בכך שיש לפחות מעט מן אמת בסיפורים הללו - כך כשג'ים
לפתע דחף אותי (כמעט שנפלתי מהכיסא) ולחש (בקול די רם, בעצם)
"הנה הוא!" אפילו לא קלטתי מיד על מה מדובר. אבל בכל זאת
קלטתי, ובמהירות הסתובבתי בעודי תופס את המצלמה.
אפילו איני יודע איך להסביר. איני יודע מה ציפיתי לראות. הרי
אמרו לי איך הם נראים. אך בכל זאת, בתת המודע, ציפית למשהו...
יותר מרשים, אולי. לא רגיל. ואילו היצור אשר ניגש לדלפק נראה
בדיוק כמו שימפנזה מאולף, במכנסיים ובחולצת טריקו. עוד מעט
יבוא בעליו, בחור מבוגר, בעל זקן עבות ומעט שיכור, ויקרא:
"צ'יקי, בוא!"
להגיש צילום כזה למערכת יהיה בלשון המעטה טיפשי. פשוט יעשו
ממני צחוק. הבעת פניי הייתה, כנראה, עצובה, משום שג'ים, נשמה
טובה, הביט עליי ואמר בדאגה: "מה איתך, חביבי? מה אתה, לא
מאמין? אני אומר לך, זה אחד מה'שימי'! אפילו נדמה לי שאני מכיר
אותו, קוראים לו צ'ארלי. בוא, אני אכיר לך אותו. רוצה? הם גם
לדבר יודעים. מדברים גרוע, בעצם, אבל מה לעשות - קופים, בסופו
של דבר."
קופים, בסופו של דבר... קופים, אבל לא בדיוק. מוטציות. ניסוי
נועז, הישג מדעי, הצלחה מרשימה בתחום הגנטיקה וכל השאר.
ה"ירוקים" משתגעים - לא יודעים אם הם צריכים לשמוח או להפגין.
כשהסתכלתי מקרוב, הבנתי שזה, בכל זאת, לא שימפנזה רגיל. הוא
עמד הרבה יותר זקוף, ותנועותיו היו יותר מדויקות ותבוניות מאשר
אלה של קוף מאולף פשוט. כולם סביבו העמידו פנים ששום דבר בלתי
רגיל לא מתרחש, וחלקם אפילו חייכו: "שלום, צ'ארלי!" הוא הניד
להם בראשו בתשובה. אבל מאחורי גבו הם קרצו אחד לשני.
"הם גם לדבר יודעים". ג'ים אמר את זה בגאווה, כאילו הוא בעצמו
לימד אותם לדבר, את ה"שימי" האלה, איך שמכנים אותם כאן. אבל
אני נזכרתי בבדיחה שסיפר לי אחד מחבריי, מהגר מרוסיה - בדיחה
על איזו זקנה תמימה, אשר בפעם ראשונה בחייה ראתה כושי: "הדבר
הזה גם מדבר!" אם לספר לג'ים - ייעלב. הרוסי ההוא סיפר לי -
וגם כן התנצל, והסביר שברוסיה הכל אחרת לגמרי, ודבר כזה בהחלט
יכול היה לקרות שם, ובכלל... אגב, אם לקרוא לו "רוסי", הוא גם
ייעלב, ויגיד שהוא קודם כל יהודי וחוץ מזה אמריקאי. וגם לג'ים
אסור לקרוא כושי, אלא רק אפרו-אמריקאי (מי בכלל המציא מילה
שכזאת?). ואילו בשבילי, גם מוצאו של אותו חבר, גם צבע עורו של
ג'ים - אך ורק עובדה, אשר משמעותית לא יותר מהעובדה ששמי הוא
תום ג'ונסון. אבל להם זה חשוב, הם נעלבים. מעניין, והיצורים
האלה נעלבים? ואיך צריך לקרוא להם? כאן מכנים אותם "שימי" -
כנראה מ"שימפנזה" - אבל זה סלנג. ושם רשמי? ג'ונגל-אמריקאים?
שימפ-אמריקאים? שטויות... אפרו-אמריקאים-שתיים... נו, על זה
ג'ים ללא ספק ישבור את הצורה. ואיך הם מכנים את עצמם? ובכלל,
מה נטפלתי ל"אמריקאים"? הם הרי עוד לא אזרחי ארה"ב... כנראה.
כל הזרם הזה של מחשבות טיפשיות וטיפשיות למחצה חלף בראשי בזמן
שפילסתי את דרכי לדלפק דרך הקהל, מאחורי גבו הרחב של ג'ים.
וכשהגענו לדלפק, צ'ארלי עשה הזמנה. הוא אכן דיבר. אמנם המשפטים
היו קצרים ולא בדיוק נכונים - כמו אצל פרא-אדם או מפגר.
"רוצה פיצה," אמר הוא.
"פיצה, צ'ארלי?" שאל הברמן בחיוך.
"פיצה, כן," חזר ואמר צ'ארלי. "רוצה גדול. זיתים אין. גבינה.
הרבה גבינה יש, הרבה קטשופ. ככה," הוא השתתק והזדקף, והיה ברור
שהוא מרוצה ביותר מכך שהסתדר עם נאום כל כך ארוך וקשה. האנשים
סביבו צחקקו - בטוב-לב, בעצם. צ'ארלי היה מסמר הערב, אתר
התיירות המקומי.
"הלו, צ'ארלי!" קרא ג'ים בקול נמוך, כשהוא ניגש אליו. "מה
נשמע?"
"אוקיי, ג'ים, הלו!" צ'ארלי נראה שמח. בעצם, כשפוגשים את ג'ים,
קשה לא להיות שמח: לא פגשתי בכל בחיי בן אדם נחמד ממנו, אם כי
מראהו החיצוני מפחיד למדי.
"צ'ארלי, תסתכל, זה איש מהעיתון," ג'ים דחק אותי קדימה.
"קוראים לו תום, והוא רוצה לכתוב עליך בעיתון. בעיתון, צ'ארלי,
וגם לצלם אותך. רוצה צילום?" ג'ים דיבר מבלי להפסיק אף לרגע.
למען האמת, אני זה שהייתי אמור להגיד כל זה. אני הרי עיתונאי,
ולראיין אנשים - או מי שלא יהיה - זה המקצוע שלי, אז למה מישהו
אחר צריך להציג אותי? אך אני שתקתי. דבר מה הפריע לי, ולא
יכולתי להבין מה בדיוק. צ'ארלי נעץ בי מבט נוקב, אוחז בידו את
הפיצה שלו, ממצמץ בעיני הקוף החומות שלו. ואני עמדתי שם,
המצלמה בידיי, ולא יכולתי להוציא הגה.
כשלפתע שמעתי: "נו מה אתה מסתכל? באת לצלם - צלם, הרבה כמוך
באים כל הזמן, עם המכשירים האלה. אתה חושב שתבין יותר אם תראה
אותי בתמונה? סתם כך לא מספיק לך? נו, מה אתה רוצה ממני? מה
אתה רוצה לשאול? אתה הרי אפילו לשאול לא יודע, וגם את התשובה
לא תבין. אתם, בני האדם, את עצמכם אפילו לא מבינים, גם כן...
כן, כמובן, אתם יודעים הרבה יותר מאתנו, הרי יש לצדכם ניסיון
של שנים רבות; ואילו הוריי היו סתם קופים. הם קופים, ומי אני?
הנה אתה, חכם שכמוך, אתה יודע? מה אני בשבילך? צעצוע? חיה? בן
אדם? מה? ובשביל מה עשיתם את זה, אתם לפחות יודעים? מבינים?
אני מכם בטח שלא ביקשתי. וגם אתם אותי לא שאלתם..."
אני הנדתי בראשי והסתכלתי מסביבי, המום. "מי... מי אמר את זה?"
מלמלתי.
"מי אמר מה?" ג'ים הביט עליי, לא מבין כלום. האחרים, ככל
הנראה, גם.
"מי דיבר? עכשיו, ברגע זה?" אני עדיין לא יכולתי להתאושש.
אוזניי צלצלו.
"אבל אף אחד לא אמר כלום. מה אתך, שתית יותר מדי, או מה? אתה
יושב כאן שבוע כדי לראות 'שימי' - הנה לך 'שימי'; ואתה עומד
כמו דפוק!" ג'ים בבירור היה נעלב. הוא נעלב לעתים רחוקות מאוד,
אך אפשר היה להבין אותו: תגובתי כלל לא ענתה על ציפיותיו.
"הוא פשוט המום מרוב שמחה," אמר אז הברמן. "מרוב ההלם ומהאושר
הרב." כולם צחקו, האווירה הוקלה מעט. ורק צ'ארלי עדיין הסתכל
עליי.
"כן, כן... כמובן. זה אני מרוב הפתעה... חיכיתי כל כך הרבה
זמן..." הוצאתי מעצמי לבסוף, לאחר שהפניתי את מבטי ממנו.
"אני... צ'ארלי, רוצה להצטלם?"
"רוצה," הוא הניח את הפיצה שלו על הדלפק והסתובב אליי. החבאתי
את פניי מאחורי המצלמה בהקלה רבה. להביט דרך המצלמה קל הרבה
יותר מאשר להביט ישר בפנים. ובכל זאת, לא הצלחתי להפסיק לחשוב
על השאלה: מי כאן חוקר את מי? ומי, לכל הרוחות, דיבר?

הריאיון לא יצא. אני מלמלתי משהו, בקושי חיברתי כמה שאלות
שגרתיות; צ'ארלי ענה במשפטים קצרים. כמובן שהוצאתי סרט צילום
שלם - יותר כדי להרגיע את הקהל. צ'ארלי עם פיצה, צ'ארלי עם
בקבוק קולה, צ'ארלי עם סיגריה (אלוהים, גם את זה כבר לימדו!),
צ'ארלי משלם לברמן, צ'ארלי עם ג'ים... שום דבר מזה לא יתאים
לעיתון. כל קוף מאולף יעשה את אותם הדברים. אפילו אם יש אי אלו
הבדלים, הרי שניתן להבחין בהם רק בווידאו.
אחרי אותו אירוע לא הופעתי בבר במשך כמה ימים. הרגשתי מעט אשם
בפני ג'ים בגלל חוסר המקצועיות שלי. אני ישבתי בפארק (בבית
המלון היה מחניק ולא נעים) וחשבתי, מנסה למצוא תשובות
לשאלותיי; ובמקום זה השאלות אך גדלו במספרן. ומה שהכי חשוב, לא
הייתי מסוגל להבין - מי בכל זאת דיבר אז? היכול להיות ש...
צ'ארלי? אבל זה הרי לא ייתכן! או שכן?
"תום?" קרא לי מישהו. הקול היה לא מוכר. נרעדתי והרמתי את
עיניי.
"צ'ארלי?!" איזו הפתעה, באמת. אכן, זה הוא, בכבודו ובעצמו.
"הלו, תום," נדמה היה שצ'ארלי רוצה לשוחח, אך אינו מעז. החלטתי
לנצל את ההזדמנות. פעם אחת כבר נכשלתי, את השנייה אסור לפספס.
"שלום, צ'ארלי, נעים לראות אותך. שב," טפחתי קלות על הספסל
לידי. הוא התקרב בהליכה מגושמת והתיישב על הספסל. ושוב נעץ בי
את עיניו, כמו אז.
עשיתי נשימה עמוקה. "רצית לדבר איתי, צ'ארלי?" שאלתי.
הוא הרכין את ראשו לצד, ואני יכול להישבע - חייך.
"תום... רציתי שאלה. אפשר?"
"כמובן, צ'ארלי, שאל!"
"אתה אז... בבר... שמעת? אתה הבנת?"

התחיל להחשיך. שוחחתי עם צ'ארלי כמעט כל היום. זאת אומרת,
"שוחחתי" אינו לגמרי מדויק. כפי שחשבתי, הוא טלפתי. הם כולם
טלפתיים. מה שלא חשבתי היה שלי יש יכולות טלפתיות. אם כי, למען
האמת, אני לא טוב בזה במיוחד: להבין את מחשבותיו של צ'ארלי עוד
איכשהו הצלחתי, אך את שלי להעביר כבר לא. אולי בגלל חוסר
ניסיון. לכן שוחחנו בעזרת מילים, אם כי לפעמים צ'ארלי הודיע
שהוא עומד "לדבר כהלכה", ועבר לטלפתיה. "קשה לנו לדבר כמו שאתם
מדברים," הסביר צ'ארלי. "גם אצלנו יש צלילים, אבל לא הרבה, וזה
לא העיקר. העיקר - לדבר בראש. זה קל יותר וברור יותר. במילים
קשה להגיד בדיוק את מה שאתה חושב. אתה חושב על משהו, ובמילים
זה משהו אחר."
"נקרא לשושנה בשם אחר, האם יאבד לה ריח ניחוחה?" מלמלתי.
"זה מה?" שאל צ'ארלי.
"שייקספיר," עניתי. "סופר. הוא כתב ספרים. הוא מת לפני הרבה
שנים."
"מת?" חזר ושאל הוא. "חבל. הוא ידע לדבר כהלכה?"
"לא יודע," הודיתי. "אבל הוא ידע לדבר במילים."
"כן," הסכים צ'ארלי. "הוא אמר במילים כמו שאומרים כהלכה."
מה הייתה מטרת הניסוי, צ'ארלי, כמובן, לא ידע - וגם לא יכול
היה לדעת. אבל העובדה היא שכתוצאה מאי אלו משחקים גנטיים,
לקופי שימפנזה רגילים נולדו גורים בעלי פוטנציאל לא של קופים
כלל. את "ילדי הפלא" האלה לקחו מהוריהם כמעט מיד לאחר הלידה
והחלו ללמד אותם, כמו שמלמדים ילדי בני אדם. ואפילו מהר יותר,
משום ששימפנזים מתפתחים מהר יותר. הניסוי נמשך כבר מספר שנים;
כמה בדיוק - צ'ארלי לא ידע, היו לו בעיות עם ספירת זמן. אבל לא
מעט, משום שגדלו כבר "שימי" מהדור השני. לפי דבריו של צ'ארלי,
הם גבוהים יותר ודומים פחות לקופי שימפנזה ויותר לבני אדם. גם
הם יודעים לתקשר טלפתיה, אך "מדברים במילים" טוב יותר. אמנם
בינתיים לא נותנים להם לצאת לעיר.
"למה?" שאלתי. ומיד הבנתי שלא היה כדאי לשאול זאת.
צ'ארלי נעץ בי את מבטו ושתק. למרות הפרצוף הקופי, הבעת פניו
הייתה אנושית ממש.
"למה?" חזר ושאל הוא. "אתה לא מבין בעצמך?"
"נו..." הייתי נבוך והרגשתי את עצמי אידיוט. השאלה הייתה חסרת
טקט ולא כדאי היה לשאול אותה - הרי שיערתי מה תהיה התשובה. אבל
מצד שני, צ'ארלי הרי בעצמו התחיל את השיחה הזאת איתי. משמע,
הוא רצה לספר למישהו על בעיותיו, אולי אף להתייעץ, ועם מי עוד
הוא יכול לדבר? כהלכה... צ'ארלי עדיין הביט עליי, ולפתע הבנתי
שלעמוד סתם כך ולחשוב בחיפזון זה עוד יותר טיפשי - הרי הוא
קורא במחשבותיי!
"אתה הבנת." כמובן שצדקתי, צ'ארלי כבר "קרא" את תשובתי. "באמת,
זה העניין."
נו, בטח. אל צ'ארלי ואל יצורים כמוהו עוד אפשר להתייחס כאל
קופים מאולפים, כאל מוצג מגן-חיות, סלחו לי על הגסות; כאל
"אחים קטנים". עם "אחים קטנים" אפשר להיות ידידותיים וגם
ותרניים, בעודנו מרגישים בסיפוק את העליונות שלנו. אך ברגע
שה"אחים קטנים" נעשים דומים יותר ויותר ל"אחים הגדולים", קשה
יותר לשמור על המצב הזה. ובעודם נעשים יותר ויותר חכמים,
"האחים הגדולים," - זאת אומרת, אנחנו - מרגישים פחות ופחות
בנחת. (ואם עוד ייוודע על הטלפתיה... בינתיים, כנראה, אף אחד
לא יודע על זה. ברוך השם...) להתייחס אליהם כאל קופים כבר
אי-אפשר, וכאל בני אדם - כאילו מעליב: במלוא מובן המילה, רק
אתמול ירדו מהעץ. הם גם לא רואים עצמם כבני אדם, צ'ארלי הסביר
לי את זה. הם לא בני אדם, ואופן החשיבה שלהם שונה במקצת. "אנו
לא בני אדם," אמר צ'ארלי, "אבל אנו לא גרועים מכם." אך דווקא
לזה בני אדם, כנראה, לא מוכנים: דבר אחד הוא לקבל כשווים
איזשהם חייזרים מכוכב לכת מרוחק, אבל קופים מכדור הארץ שלנו!
עוד אתמול זרקנו להם בננות בגן החיות, ועכשיו מה - שילמדו
באוניברסיטאות? ומה אחר כך? "שימי" מהדור השלישי והלאה יהיו,
כנראה, דומים לבני האדם יותר ויותר - חיצונית. ופנימית?
ובפסיכולוגיה? הם ילמדו - כבר לומדים - קרוא וכתוב. האם הם
ייכנסו לתרבות שלנו, של בני האדם, ויתפתחו בתוכה, או שירצו
לפתח תרבות ייחודית משלהם? יש להניח שהם יעדיפו את האפשרות
השנייה; הרי אופן החשיבה שלהם, כאמור, שונה. אבל עד כמה שזה
יהיה קשה... ומה עדיף - לבנות בשבילם מושבות מיוחדות, או שהם
יגורו יחד איתנו? לשכן אותם בנפרד יכול להיראות כמו גטו; ויחד
איתנו - אני מפחד אפילו לתאר את כל הבעיות האפשריות. חשבו
בעצמכם, אמצו את הדמיון. תארו לעצמכם, למשל, ביקור בגן החיות
כדי להתראות עם הסבא-רבא. ואם בעתיד הם ירצו להקים מדינה
משלהם? ייתכן מאוד. ומה יהיה אז? הכל הרי כבר מחולק. מי ייתן
חלק ממדינתו למישהו - ובמיוחד לאיזשהם קופים? הרי לאחינו (הו
כן, אחינו) בני האדם - אף לא סנטימטר אחד! הסתכלו, למשל, על
ישראל ופלסטין. וכאן - מדינת הקופים...
לעזאזל עם המדענים האלו ועם כל הניסויים שלהם...

ואחר כך הכל הלך בדיוק איך שחשבתי. המנהל הסתכל על התצלומים,
עשה פרצוף חמוץ, אך אמר "שיהיה". את הכתבה שלי הוא קרא עם הבעת
פנים מוזרה ויעץ לי לא לבחור ברים בתור מקום משכני העיקרי,
ולקרוא פחות ספרי מדע בדיוני גרועים. היה ברור שהוא לא האמין
לאף מילה. (דעתי עליו הייתה טובה יותר. הוא הרי עורך, אחרי
הכל. איפה החושים שלו? כמובן, העיתון שלנו לא מפרסם כתבות
מהסוג של "אמא שלי חייזרית"; אבל חובתו של עיתונאי להיות מוכן
להאמין לכל דבר. המקצוע מחייב. אבל איך אפשר להתווכח איתו?)
כך או כך, התצלומים שלי, בכל זאת, פורסמו, ואת הכתבה חיברה
ג'ודי אנדרס - בלונדינית מלאת מרץ, אשר עובדת אצלנו לא מזמן,
אך מתקדמת מהר. יצירה זו נשאה את השם המקורי "ריאיון עם קוף",
ולא עברה את הגבולות של סנסציית עיתון, את הגבולות של המושגים
המקובלים, את הגבולות של ציפיות המנהל... בקיצור, לא עברה את
הגבולות.
קופים מדברים.
"הדברים האלה גם מדברים".
רתחתי מזעם. אם כי ציפיתי למשהו כזה. היה לי ריב רציני עם
המנהל; הוא כמעט פיטר אותי, אני כמעט התפטרתי - ואחר כך הכל
איכשהו הסתדר. הוא אמר: "אמנם אתה קצת דפוק, אבל בגדול אתה
בסדר. ואני לא חזיר, מה שלא תחשוב עליי. לא כדאי להרוס את
החיים בגלל איזשהם קופים".
וכך נשארתי בעיתון. האדם הוא חלש, ולאכול, בכל זאת, צריך. איש
לא ממש הבין אותי, ובטח שלא אשתי. אם כי נדמה היה שלסיפור על
ה"איזשהם קופים" היא בכל זאת האמינה.
התקשרתי לג'ים והתחלתי להסביר לו שהיו לי סיבוכים, שהכתבה לא
יצאה כמו שרציתי, שהמנהל לא אישר אותה, שניסיתי... אך ג'ים קטע
אותי: "מה אתה דואג? אחלה כתבה, אחלה תצלומים. כולם קראו וכולם
אהבו. גם צ'ארלי ראה אותה."
"הוא ראה?" שאלתי.
"כמובן. הוא בדיוק הופיע, אז הראינו לו את העיתון והקראנו
בשבילו הכל. מובן שלא הוא בעצמו קרא, הוא הרי לא יודע,
חה-חה."
הוא לא יודע. אבל בנו יודע. אבל את זה ג'ים לא יודע. בינתיים.
"ומה הוא אמר?"
"מי, צ'ארלי? הוא אהב את זה, אלא מה!"
"אהב? מה הוא אמר?"
"כלום. הנהן וחייך."
נו, כן, כמובן.
"ג'ים, תקשיב, בבקשה. כשתראה את צ'ארלי, בבקשה תגיד לו שיצא לא
מה שרציתי, שהמנהל לא אישר, שאני עוד אנסה, ושהוא לא
יחשוב..."
"רגע, מה יש לך? ירדת מן הפסים, מה? מי זה חושב - צ'ארלי?"
"ג'ים, למען השם. רק תגיד לו, טוב? תגיד שרציתי לכתוב כהלכה.
בדיוק כך תגיד לו. הבנת?"
ג'ים שתק לרגע. "הבנתי," אמר הוא לבסוף, וקולו מבולבל במקצת.
"זאת אומרת, לא הבנתי כלום, אבל אגיד לו, אם אתה כל-כך מבקש.
אגיד לו. אבל מה קרה, למה אתה פתאום כזה עצבני?"
"שום דבר לא קרה. בפעם אחרת. רק תגיד לו, אל תשכח."
"טוב, טוב, אגיד לו, אל תדאג."
ג'ים ניתק את הטלפון. נדמה היה שהוא לא היה מרוצה. כנראה לא
הייתי מנומס איתו. ובכלל, למה התחלתי להתנצל בפני ג'ים, אם הוא
לא יודע בעצם כלום? אך מה יכולתי להסביר לו עכשיו? והאם צריך,
האם מותר להסביר עכשיו? יש להניח כי ג'ים לא יאמין לי. ואם הוא
יאמין?
רגע. ואם יאמינו כל השאר?
אולי מנהל העיתון חכם ממני? אין מה להגיד, האמת זה דבר נפלא,
אך האם אפשר כרגע לגלות לכולם את האמת הזו? האם מוכנים אנו
לקבל אמת כזאת? כיצד נקבל אותה?
ובכלל, איזו זכות יש לי להחליט במקום ה"שימי"? הם אלה שצריכים
להחליט מה לספר לבני האדם על עצמם. אך מצד שני, יכול להיות
שצ'ארלי רצה שאני אספר? הרי הוא ידע מה זה עיתון. אם כך, לא
עניתי על ציפיותיו, ועליי לנסות שוב. ואם זה לא כך? וחוץ מזה,
אפילו אם צ'ארלי רצה שהסודות ייצאו לאור - האם הוא החליט נכון?
האם הייתה זו החלטה אישית שלו, או הטלת שליחות מכולם, מאיזושהי
"ועדת זקני העם" - אם יש להם כזו? אולי הם פשוט לא מבינים עד
כמה הבעיה מסובכת? או שהם חושבים שעדיף אי אמון ואפילו שנאה על
מצב של "קופים מדברים", והם רוצים להיות שווים בכל מחיר? צריך
להיפגש עם צ'ארלי פעם נוספת, ועדיף גם עם מישהו נוסף מהם.
שאלתי אז את צ'ארלי איך הם מכנים את עצמם. הוא לא הבין: "אנחנו
זה אנחנו, מה יש עוד לכנות? אתם צריכים שם לכל דבר, כי אתם
מדברים במילים. וכשאנחנו מדברים, זאת הרי לא מילה, זה...
דימוי."
"מושג?"
"מושג. תמיד אתם צריכים מילה מדויקת. אצלנו זה לא ככה."
"נו טוב. אבל אני הרי קולט את מחשבותיך - אלו המילים שלך, הלא
כן?"
"לך נדמה שאלו המילים שלי. אלו הרגשות שלי, הדימויים שלי,
שהופכים בראש שלך למילים. המילים שלך. משום שאתה חושב במילים.
יש כאלה שחושבים בתמונות. ויש גם... מה שאתם מכנים 'מוזיקה'.
את זה אני לא לגמרי מבין, אבל לפעמים זה מעניין."
"רגע. מה, אתם קוראים את מחשבותיהם של אנשים אחרים?!" הרגשתי
צמרמורת. "לא רק שלי?"
צ'ארלי הרכין את ראשו לצד והביט בי באופן מעט מוזר. "אל תדאג.
עם האחרים זה לא כמו איתך. סתם חלקים, לעתים. אנו לא נכנסים
בכוח לראשי האחרים. אבל הרי אתה יכול לשמוע במקרה שיחה זרה,
הלא כן?"
"ואתם ניסיתם להעביר מחשבות למישהו, חוץ ממני?"
"לא," וצ'ארלי שינה את הנושא, והחל לברר למה בני אדם כותבים
שירים ולמה זה משמש. השאלה הייתה עד כדי כך לא צפויה, שלא
הצלחתי לתת תשובה מפורשת כלשהי, ועם כל ההסברים שכחתי על קריאת
מחשבות. ורק עכשיו הבנתי: האם צ'ארלי אמר לי את האמת? האם הם
באמת לא קוראים מחשבות של בני אדם ואינם מתעסקים בהפנוט?
ואפילו אם הם אינם עושים את זה עכשיו, אפשר שהם יתחילו בעתיד?
ואפילו אם הם עצמם לא יחשבו על זה - הרי בני אדם יכולים בהחלט
לחשוב על זה, וקשה אפילו לתאר איזו פאניקה זה יכול לעורר. כולם
ראו יותר מדי סרטים על "נשק פסיכולוגי" ודברים כגון דא...
ככל ששברתי על כך את הראש, כך רבו הבעיות, עד שלבסוף כמעט
שהשתגעתי באמת. ואז הוכחתי את עצמי על פרנויה, ואמרתי בלבי
שרוב הבעיות הללו - פרי דמיוני הפרוע ונטייתי לפילוסופיה
בגרוש. וכבר כמעט שהחלטתי לעזוב בשקט את כל המחשבות האלה,
כשלפתע פתאום התקשר ג'ים.
קולו היה מבולבל לגמרי.
"שמע... היה כאן צ'ארלי... נו, אז אמרתי לו, איך שביקשת..."
"נו ו-?"
"נו ו..." ג'ים השתהה. "אתה לא תאמין."
"אני אאמין."
"הוא אומר לי: 'במילים זה קשה כמו כהלכה. הוא הרי לא
שייקספיר'."
"זה נכון. אני לא שייקספיר."
"אבל מאיפה לו על שייקספיר?"
"אמרתי לו."
"אה... אז זה מובן... לא, חכה רגע. מה פתאום החלטת לספר
ל'שימי' על שייקספיר?"
"זה סיפור ארוך... הוא שאל למה בני אדם כותבים שירים."
ג'ים פרץ בצחוק: "כך הוא שאל? שימפנזה ארור! תראו אותו - למה
כותבים שירים!"
"ולמה באמת?"
"מה?" לא הבין ג'ים.
נאנחתי. "למה כותבים שירים? בשביל מה? הנה, אתה בן אדם - אתה
מסוגל להסביר? כי אני לא הצלחתי."
"נו, איך..." פתח ג'ים. "נו, כי..." הוא נתקע. "השד יודע למה.
באמת..."

לאחר כמה ימים באתי שוב לפגישה עם ה"שימי". הפעם לקחתי חופש
מהעבודה, והבוס כעס עליי במשך זמן רב.
ג'ים חיכה לי בתחנה (התקשרתי אליו ואמרתי שאבוא). הוא היה נסער
עד מאוד, והוא בקושי יכול היה לחכות עם לספר לי את החדשות.
היו שני דברים עיקריים. קודם כל, צ'ארלי ביקש מג'ים להביא לו
את שיריו של שייקספיר. הוא גם גילה לג'ים שיש "שימי" שיודעים
לקרוא - מה שזעזע את ג'ים אפילו יותר מהבקשה עצמה, ויותר
מהעניין השני: הופעת בנו של צ'ארלי בעיר, שהוא, לדבריו של
ג'ים, "אפילו לקוף כבר לא דומה."
"ולמי הוא דומה?" שאלתי. "לבן אדם?"
"לא, ברוך השם," השיב ג'ים. "לבן אדם הוא לא דומה. יותר ל...
איני יודע. לחייזר?"
שמתי לב ל"ברוך השם" הזה. ברוך השם, לא דומה לבן אדם. אולי כך
קל יותר לקבל אותם? לא "אנשים חדשים", אשר כרגע נוצרו מחיות,
אלא יצורים אחרים לגמרי? אם כי זכור לי שב"אי של דוקטור מורו"
דווקא אי-הדמיון היה זה שדחה. אגב, המצב דומה עד מאוד. האם הכל
כבר סופר במדע הבדיוני?
מי מה"שימי" קרא את שייקספיר וכיצד הם קיבלו אותו ג'ים לא ידע.
צ'ארלי סירב לענות על שאלות בנושא, ורק פעם אחת אמר ש"אנשים
חושבים ארוך מאוד". ג'ים לא הבין את משמעות המשפט, אך הוא לא
מצא חן בעיניו. כל מיני יבואו כאן עם הביקורת על אופן החשיבה
של בני אדם... חייב להודות שגם אני הרגשתי איזו דקירה מבפנים.
אפילו אני. למרות שהייתי לצדם של ה"שימי". (למרות כל העלילות
האיומות שתיארתי לעצמי בדמיוני, לא ראיתי בהם אויבים
פוטנציאליים. יותר מכל פחדתי מתגובתם של בני אדם. מעניין
למה?)
צ'ארלי חיכה לנו בבר. וכמעט מיד הוא פתח בדיון על הנושא שכל כך
הדאיג את ג'ים ואותי. נדמה היה שגם אותו זה הדאיג, ונדמה היה
שהוא חיכה לי כדי להביע את דעתו.
"אתם, אנשים, חושבים מוזר," אמר הוא. "מאוד ארוך. מאוד מסובך.
אולי בגלל שבמילים. אולי לא. אתם חושבים - אם. אתם חושבים -
אולי. אתם חושבים - מה יהיה אם. הרבה-הרבה. בגלל זה אתם לא
יכולים להחליט. יושבים וחושבים."
ג'ים התנשף והזדעף. "אתה יודע מה, צ'ארלי..." פתח הוא; אך אני
קטעתי אותו, כי נבהלתי, שאם ג'ים יפלוט משהו כגון "זה לא
מעניינם של קופים כמוך לשפוט בני אדם!" - בזה הכל יסתיים.
(ויחד עם זאת, עד כמה הוא נהיה אמיץ, צ'ארלי! הנה לכם "רוצה
פיצה"! נראה שצדקתי, וה"שימי" רוצים שוויון, בכל מחיר שהוא...
או שבכל זאת הם לא מבינים את הסיכונים שהם לוקחים?)
"חכה, ג'ים," אמרתי. "אבל תבין, צ'ארלי, כל ה'אם' וה'אולי'
שלנו חשובים מאוד. אנו שוקלים אפשרויות, אנו עושים תוכניות...
אנו חולמים, אם כבר."
צ'ארלי הנהן. "חולמים - טוב," אמר הוא. "ו - איך אמרת? -
אפש-רו-יות - גם טוב. אבל אנשים חושבים 'אם' ו'אולי' שאין. אף
פעם. 'אם אני מאוד-מאוד עשיר'. 'אולי הכל יתפוצץ'. חבל על
הכוח, חבל על הזמן. יש כאן אחד - תמיד עצוב. למה עצוב? 'אם יש
מלחמה'. עכשיו אין מלחמה, למה עכשיו עצוב? יום אחר - שוב עצוב.
למה? 'ראיתי סרט'. סרט - אני שאלתי: אלה אנשים אין אף פעם, כל
הסיפור אין אף פעם. למה עצוב? זה גם לא מבין: הרבה-הרבה
סיפורים שאין אף פעם. אומרים - שיהיה מעניין. מה שיש - לא
מעניין? רק מה שאין - מעניין?"
פערתי את פי - וסגרתיו בחזרה. לעזאזל, לא מצאתי מה להשיב לו!
אמנם הרגשתי שיש כאן מה לטעון כנגדו, שהוא לא הבין הרבה דברים,
אך לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. והרי אם להסתכל ככה מהצד על כל
האמנות שלנו - מה זה? בדיה! אמנות גבוהה של שקר... הייתכן שהוא
צודק? (טלפתיים, ככל הנראה, לא יכולים לשקר זה לזה... או
שיכולים?...)
וגם שמתי לב שצ'ארלי אינו מנסה "לדבר כהלכה," למרות שקשה לו עד
מאוד לנהל שיחה רצינית במילים.
אינו רוצה להפחיד את ג'ים עם הטלפתיה שלו, או שפשוט מסתיר את
כישוריו? בעצם, הוא הרי לא יכול להעביר את מחשבותיו לג'ים.
כנראה...
לפתע ג'ים דפק באגרופו על השולחן ופרץ בצחוק.
"שמעת את זה, תום? שמעת? לעזאזל! אני הרי יודע על מי הוא מדבר.
בדיוק - תמיד ממציא לו משהו ונהיה אומלל. וחמותי תמיד מתכננת,
מה היא הייתה אם היו לה מיליונים: מה היא הייתה קונה, לאן היא
הייתה נוסעת, למי מקרובי משפחה היא הייתה נותנת כסף - 'ולנבלה
הזאת מארג', אף פרוטה לא הייתי נותנת'. היא רשימות כותבת, תום!
לכל הרוחות, אבל הוא צודק, צ'ארלי הזה! ואשתי, זאתי - כל ערב
היא רואה סדרות טלוויזיה. שמישהו יגיד לי, למה? מתרגשת, דואגת,
נותנת עצות, אתה שומע? עצות לטלוויזיה... היא הרי לא תבוא
לחתונה של בתה כי אידן וקרוז מ'סנטה-ברברה' מתחתנים. יפה אמרת,
צ'ארלי!"
צ'ארלי שתק, שולח מבט פעם לעברי ופעם לעבר ג'ים. הייתה לי
הרגשה שהוא כלל לא היה בטוח בזה שהוא צודק; שכל נאומו, בעצם,
הביע שאלה; שהוא לא התכוון להכריז שבני אדם מתעסקים בשטויות,
הוא רק רצה שיסבירו לו מה הוא לא הבין. אבל מה? ואיך להסביר את
זה? מה חסר בהיגיון שלו? הנה ג'ים מוכן להסכים...
לא, צריך לעבור להיות מנקה רחובות: איזה מין עיתונאי אני, אם
אני לא מסוגל להתווכח עם... אהם-אהם, "איזשהו קוף." אלוהים
אדירים, ואם הוא "יקרא" את זה? סליחה, צ'ארלי, לא לזה
התכוונתי... מעניין, מה קורא כרגע צ'ארלי במחשבותיי? אולי יש
כבר בראשי תשובה לשאלותיו, רק שהיא עוד לא נוסחה במילים, לא
הגיעה לרמת המודע? האם הוא מסוגל לקרוא אותה, אם כך?
"ושייקספיר..." אמר צ'ארלי לפתע. "מאוד קשה."
"לא מובן?" שאלתי, שמח להחליף נושא (אם כי אלוהים יודע לאן
עלול להוביל אותנו שייקספיר).
צ'ארלי שתק לרגע - חושב על תשובתו, כנראה. "לא," אמר הוא.
"מובן. זאת אומרת... מוזר. קודם לא מובן. בכלל. ג'ק קורא
בשבילי. בן. הוא יודע. קורא פעם אחת - לא מובן. אני רוצה
להבין, גם הוא רוצה. פעם שנייה, שלישית. פתאום - מובן. "
צ'ארלי השתתק שוב. "מילים מוזרות, כל מילה בנפרד לא מובן. והכל
ביחד מובן. לא מובן בראש, אלא... איך להגיד?... - בפנים."
"אלה שירים," אמרתי. "הנה הסברת בעצמך למה כותבים אותם. זה
בשביל מה שאי-אפשר להביע במילים. מה שבפנים. בלב. בנשמה."
צ'ארלי הרכין את ראשו לצד. "בנשמה," חזר הוא. "אני מבין.
אבל... מה זה נשמה? הרבה שמעתי, לא מבין."
ג'ים כחכך בבירתו והשתעל.

השיחה נמשכה מעבר למצופה. צ'ארלי רצה לדעת על הנשמה, על מוסר,
על אלוהים ועל עוד הרבה דברים; כמה פעמים הוא אמר שזה בנו ביקש
לשאול אותי על זה, שבנו מאוד רצה לבוא לפגישה, אך לא שחררו
אותו. בעצם, היה ברור שגם את צ'ארלי עצמו הנושאים הללו
מעניינים עד מאוד. הוא היה זה שניהל את השיחה כל הזמן, ולא
הניח לי לזוז מהמסלול אותי קבע (נו, איזה מין עיתונאי אני אחרי
זה? נשבע, אני מתפטר!). את הסבריי הוא קיבל בביקורתיות. בעצם,
אני באמת במצב לא טוב - איני מומחה בתחומים האלה... ומי יכול
היה לצפות שצ'ארלי יהיה כה נחוש בדעתו? את הצורך בדת הוא לא
הצליח להבין בשום אופן. בהתחלה אמרתי לו שאנשים חיפשו סיבות
לכל מה שקורה סביבם, וכיוון שמדע אז לא היה להם, הם הסבירו הכל
בעזרת אלים ויצורים על-טבעיים. אך צ'ארלי עדיין לא הבין. "למה
להמציא? יש טבע. למה צריך 'מישהו גדול רוצה'? למה לא 'טבע'?
למה לא לחפש הסבר כאן?"
כנראה שהפסיכולוגיה שלהם שונה, בכל זאת. הם כנראה פרקטיים
מטבעם. לא פלא שהוא לא הצליח להבין את משמעותה של נשמה...
אז ניסיתי להגיד לו שהדת הייתה דרושה כדי לבסס עקרונות מוסר.
ובתשובה הוא רמז שאם יצור תבוני צריך להמציא כוח עליון אשר
עוקב אחר פעולותיו כדי לחיות באופן נורמלי עם בני מינו, אז
תבוניותו של יצור זה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לא, הוא לא אמר
את זה ישירות. איני זוכר אפילו איך בדיוק הוא התבטא; אבל זאת
הייתה המשמעות. והוא הכריז ששייקספיר גם כתב ש"כך המצפון הופך
אותנו למוגי לבב" וש"כך הסומק הטבעי משהו נחלש ומחוויר, נגוע
בתוגה". אז מה, יוצא שצ'ארלי צודק בקשר לזה שאנשים חושבים ארוך
מדי? (או-הו, אז הוא גם את "המלט" קרא? מעניין, מה הוא הבין
מכל הסיפור הזה?)
ג'ים היה מבולבל לגמרי, ורק העביר את מבטו בשקט מצ'ארלי אליי
ובחזרה לצ'ארלי, מפעם לפעם מקרב לשפתיו את הכוס הריקה בתנועה
מכנית. לבסוף, צ'ארלי הכריז שהוא צריך ללכת, ירד מהשולחן ויצא
בהליכה הקופית שלו. אני וג'ים הבטנו אחד על השני ללא מילים
במשך זמן רב.
"וואו," אמרתי לבסוף.
"וואו," חזר ג'ים. "הרי לך, 'שימי'! מי יכול היה לחשוב? גם דת
לא מוצאת חן בעיניו, וגם אנחנו חושבים לא נכון..." הוא סובב את
הכוס הריקה בידו, הניח אותה על השולחן ומשך בכתפיו בעלבון
מסוים. "והעיקר זה שהרי נדמה שהוא צודק. מה, יוצא שאנחנו טובים
רק משום שאנו מפחדים מעונש? ובקשר לחשיבה, גם... השד יודע. הוא
הרי רק..."
"רק קוף," סיימתי.
ג'ים הביט עליי לרגע, ואז היכה באגרופו על השולחן. "נו כן,"
אמר הוא. "רק קוף. רק כושי. אז מה, עכשיו הם יהיו כושים? עשינו
לעצמנו כושים חדשים, מה? והחכמולוגים האלה חושבים שהם יסבלו את
זה? לעזאזל! זה לא ייגמר בטוב. תום, אני אומר לך."
נטיתי להסכים עם ג'ים. אבל יחד עם זאת ציינתי, שברגע שג'ים קרא
ל'שימי' "כושים חדשים", הוא אוטומטית עבר להיות לצדם.

נו יופי. אני, בכל זאת, לא כישלון מוחלט בתחום העיתונאות. היה
לי בתיק טייפ, כך שהקלטתי את כל השיחה. הקשבתי לה מספר פעמים
לאחר מכן, אך לא הוקל לי מכך. מעניין, מה יודעים המדענים האלה
שיצרו את ה"שימי"? הם לפחות מבינים עם מה יש להם עסק?
אני מאוד רציתי להיפגש עם בנו של צ'ארלי, אך לא הצלחתי. למרות
שקודם הוא הופיע בעיר מספר פעמים, עכשיו הפסיקו לשחרר אותו,
ולהיכנס למכון שלהם היה, כפי שכבר אמרתי, בלתי אפשרי. כך שעם
המדענים שהתחילו את כל העניין הזה לדבר גם לא יצא. בינתיים.
איני מאבד תקווה. בינתיים עשיתי משאל בקרב תושבי העיר, כדי
לברר מה הם חושבים על בעיית ה"שימי". התשובות היו מגוונות
ביותר - החל ב"איזה דבר נתעב" וכלה ב"איזה יופי!"; מ"לעזאזל
איתם" ועד ל"סוף-סוף"; ויותר מחצי: "השד יודע, ומה אכפת לי
מזה?". אולי אני באמת עושה הר מעכבר?
דרך אגב, ג'ים, לאחר שעבר לו ההלם הראשוני, החל מעצב את דעת
הקהל לטובת ה"שימי". רק על זה הוא מדבר עכשיו, ויש הרבה אנשים
לצדו. כבר הזמינו אותו לכל מיני ארגונים וניסו להבהיר לו בקשר
לסודיות, אך הוא לא נרגע. איפה הם היו קודם? בכל מקרה, הסוד
הוא כבר מזמן לא סוד. אם כי על טלפתיה עדיין איש מלבדי אינו
יודע.
ויש עוד דבר מה עליו עוד לא סיפרתי לאף-אחד. שאלתי את צ'ארלי
איך הם מתייחסים לבני-אדם. הוא חשב לרגע. היה נדמה לי שהוא לא
רצה לענות (דרך אגב, צ'ארלי דיבר עכשיו טוב יותר; והעדיף "לדבר
במילים", אפילו אם היינו לבד. למה?).
"תלוי," אמר הוא לבסוף.
"ואתה?" שאלתי.
הוא שוב השתתק, הרכין את ראשו. "אתם לא... לא מה שאתם מכנים
'אלים'; כמובן שלא," אמר הוא. "ואתם לא אויבים... כנראה. אתם
יצרתם אותנו, וזה... זה טוב." הוא עשה הפסקה, כאילו בודק אם זה
טוב או לא. "כן, אנחנו... תודה. אנחנו שמחים. אני שמח. כן,
אנחנו מתייחסים טוב. אתם... יכולים להיות כמו הורים. אולי.
ואולי להיות אחים. כן, אחים, גדולים. אחים גדולים."
הוא שתק לזמן מה, ולבסוף הוסיף: "בינתיים."

המנהל הזמין אותי והורה לעשות כתבה גדולה על ה'שימי'. "עכשיו
אתה אצלנו המומחה," אמר הוא.
ואני כותב. לוח הזמנים לוחץ, חומר יש בשפע, בראש הכל מבולבל -
והרי זאת הכתבה הגדולה הראשונה שלי, וממש אין רצון להתחיל מרגל
שמאל. אבל יוצא יותר דומה לסיפור מד"ב, ועוד אחד בינוני. הכל
שאלות, ותשובות אין. אבל צריך איכשהו לפתור אותן, אם כבר
האנשים עם כל הטיפשות והביטחון העצמי שלהם החליטו לשחק אלים
וליצור יצורים תבוניים. אפילו אם לא ממש בצלמם. יהיה טוב אם
נצליח לפתור את השאלות הללו ולהוכיח כי אנו יצורים תבוניים,
אשר יכולים להתקיים באופן נורמלי עם דומיהם. כי צ'ארלי מטיל
ספק.

לעזאזל עם הגנטיקאים האלה...