היא יושבת על הספסל ההוא,
רגליה מתוחות ישר לפניה, גבה נשען על החלון הארוך
והיא מביטה החוצה, שקועה במחשבות.
דרך החלון השמש מאיימת לפגוע בה אבל העצים עוצרים בעדה.
היא חיה בעולם משלה, הניגוד רק מתגבר כשהשמש מאירה, הצבעים
הבהירים, החיים והצוחקים, כאילו לועגים לאפלה ששוכנת בתוכה.

היא יושבת על הספסל ההוא,
מביטה החוצה אל השמיים הכהים,
הכוכבים קורצים לה לשלום והיא רק נזכרת שהם לא באמת שם,
שהכל עובר, חולף לו, שום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה
בעבר.
נזכרת בציור אחד, אותו אחד ששוב בחדרה, בו הכוכבים נמרחים על
שמי העיר, ממלאים את החלל השחור הגדול,
ומצטערת שזה לא באמת כך,
לא רק בשמיים, גם בלבה.

היא יושבת על הספסל ההוא,
בחוץ הגשם מטפטף, היא הכי אוהבת את הרגעים האלו,
כשהיא לא היחידה שבוכה, כשיש מישהו איתה, גם אם לא באמת. מביטה
החוצה על השמיים האפורים, העננים שמתפשטים,
הגשם מאיים לטפטף על החלון אבל העצים עוצרים את הטיפות,
סופגים הכל במקום החלון, במקומה. מדיי פעם נשמע רעם חזק, והיא,
היא לא נבהלת, היא מרגישה את הכל יוצא מתוכה.

היא יושבת על הספסל ההוא,
שהוא לא באמת ספסל אלא ארונית שיצאה מכלל שימוש.
שקועה בתוך ספרה, היא כבר לא מביטה החוצה, זה כבר לא משנה.
בחוץ דברים לא פוגעים בה, לא נוגעים לה.
היא מוגנת בעולם משלה, בספרים ובמחשבות שלה ורק שלה.
ואף אחד כבר לא יבוא, גם אם כן היא לא תתן לו להתקרב,
כלום כבר לא נוגע לה, זה רק היא בעולם משלה.



-28.12.05 עדיין פה, מסתבר. עדן.-