והנה בני יורד מהמטוס כולו חיוכים. זו היתה תמונה יפה. לתמונה
הזאת חיכיתי כמעט שלוש שנים. אך בזה נגמר היופי. קיבלתי נשיקה
קטנה וחיבוק רפוי.
ובחושי הרגשתי שאני מקבלת מישהו זר ומנוכר וליבי החסיר פעימה.
הרגשתי את הניכור והזרות ואמנם כך זה היה בעיקר כלפי.
הבית הקטן והמאושר שהיה פעם התמוטט כבנין קלפים. בני משפחתי
שגם הם היו פגועים וכאובים ברחו על נפשם, ואני נשארתי פגועה
נפשית ופיזית בין הריסות ביתי.
האמת שעד היום אינני יודעת למה זה קרה כך אך גם למומחים לא
היתה תשובה.