|
והנה בני יורד מהמטוס כולו חיוכים. זו היתה תמונה יפה. לתמונה
הזאת חיכיתי כמעט שלוש שנים. אך בזה נגמר היופי. קיבלתי נשיקה
קטנה וחיבוק רפוי.
ובחושי הרגשתי שאני מקבלת מישהו זר ומנוכר וליבי החסיר פעימה.
הרגשתי את הניכור והזרות ואמנם כך זה היה בעיקר כלפי.
הבית הקטן והמאושר שהיה פעם התמוטט כבנין קלפים. בני משפחתי
שגם הם היו פגועים וכאובים ברחו על נפשם, ואני נשארתי פגועה
נפשית ופיזית בין הריסות ביתי.
האמת שעד היום אינני יודעת למה זה קרה כך אך גם למומחים לא
היתה תשובה. |
|
|
אני לא מבין את
הדולפינים
באילת, מה
מעניין בילדים
עם פיגור שכלי?
או שאולי...?
הבעלים של החוף
כולא אותם
בניגוד לרצונם?
פליפר, חכה אני
כבר מגיע!!!
פיני גרשון, חבר
בגרינפיס, בשיחה
לילית בתחנה
המרכזית. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.