מרגישה שכל החיים של כולם, מדלגים לפני.
רק אני לא מצליחה לתפוס שליטה על תחום שאני אוהבת, תחום שאני
טובה בו.
נרדמת מרוב שיעמום, נרדמת בכל רכבת,
אבל אף פעם לא עייפה מכדי לבכות.
מדמיינת את עצמי בכל מיני עיסוקים שעושים לי טוב, עבודה עם
אנשים, עיצוב עצמי, אבל לא עושה כלום.
ממלאת את הראש במחשבות, מרגישה שמספיק לי חבר אחד או שניים,
חיוך אחד או שניים, והרבה כעסים מצטברים.
שקועה בספרים שמצילים אותי מלדבר עם אנשים שסביבי,
אך אף אחד לא מכיר אותי.
אולי אני צריכה לאגור כוח, ולהתאהב.
אותם דברים קטנים, לאמץ ולאהוב.
אני יודעת כל כך טוב איך אני רואה את עצמי, ולא יודעת מי יהיה
לצידי.
מי יקשיב, מי יעזור, מי ייתן לי לעזור?
כמה מילים מעולם לא יביעו את הדברים שמתפוצצים בי מבפנים.
נזכרת בכל מי שניסה להכיר, זוכרת את מי שלא ניסה.
אני מתגעגעת למשהו אחר, מתגעגעת למה שיבוא.
אבל שיבוא...
רוצה להרגיש יפה, בעיני עצמי, למשוך אותי להילחם למען מה שארצה
שיהיה שייך לי. השיתוף יהיה בתוצאות. ההקשבה, העבודה - תהיה
שלי.
אני מניחה שמי שיתחבר לשיחה, באמת אוהב אותי,
באמת רוצה לאהוב, אולי לא אותי.  
עוצמת עיניים, רואה הכי טוב.
כמה לבד, כמה הבעה יש בעולם הזה.
יום יבוא, ואני אגשים את עצמי, הדמעות בונות חלום,
ואף פעם לא עייפים מכדי לבכות.