שעת צהרים שקטה ורוני ישובה על מיטתה ופניה בין ידיה. ראשה
מורכן והיא נעצבת כולה. מחשבות רצות במוחה העייף, הדואב מכאב.
היא פוקחת עיניה מעט ומנסה לראות האם חדרה נשאר אותו חדר מאז
עזבה אותו לפני שמונה חודשים. דרך הדמעות הכל קצת מעורפל,
רטוב. רוני מביטה סביב. מראה כל כך מוכר אך כל כך מנוכר ורחוק
ממנה כעת. בתנועה כבדה היא מרימה עצמה מן המיטה ומתחילה
להסתובב בחלל החדר כאילו היא תיירת המסיירת במוזיאון. מנתחת
פרטים לעומק, מתעמקת בתמונות, בחפצים. כל דבר מעלה בה משמעות
כלשהי. אולי אפילו זיכרון שהספיקה לשכוח בשמונת החודשים
האחרונים.
השעון שעל הקיר לא מפסיק לזוז. המחוגים מראים אחת שלושים
ושלוש. היא תוהה כמה פעמים הראו המחוגים האלה של השעון את השעה
הזו בעשרים ואחת השנים שבהם הוא היה תלוי על הקיר הזה. מוזר
שהיא הספיקה להחליף כל רהיט ורהיט בחדר, כל נר ומנורה ותמונה
ורהיט, ומשום מה רק את השעון הזה לא עלה בידה להחליף. אולי
משהו בה לא רצה להיפרד. איזושהי תזכורת למהלך חייה כאן בבית
הזה שנראה כל כך ריק ועצוב עכשיו. כעת אחת שלושים ושבע ורוני
חוזרת לשבת על המיטה, לא לפני שהיא לוחצת "פליי" על המערכת
והדיסק הישן והאהוב של שלום חנוך מתחיל להתנגן. כמה שעות היא
העבירה ככה, לבד בחדר, רק היא ושלום עפים אל עולמות אחרים.

לפני שמונה חודשים וקצת הייתה רוני בתקופה דווקא מאושרת בחייה.
אחרי שהשתחררה מהצבא היא הרגישה כאילו נפתח בפניה כל העולם.
כאילו שאיש לא יכול לעצור בעדה מלהגשים את עצמה וליהנות מכל
רגע שעובר עליה. החיוך היה על פניה דרך קבע והקרין שמחה וחן
לכל הסובבים אותה. אפילו קרה לה כמה פעמים שאנשים שהיא בכלל לא
מכירה נעצרו לידה ברחוב, או במכולת, או אפילו בפאב שבו עבדה
כמלצרית ופשוט חייכו אליה, חלקם גם פיתחו אתה אפילו שיחות נפש.
התרוממות רוח כזו לא הרגישה אף פעם בעבר. היא אהבה לחיות,
ואהבה לאהוב, ואהבה לקום בבוקר. היא אפילו אהבה ללכת לעבודה
ולעשות את העבודות השחורות שכל שאר העובדים היו מתלוננים
עליהן. כל התסכול הזה היה פשוט עובר לידה והחיוך שלה היה מעלים
אותו ברגע. היא לא חשבה יותר מדי על בעיות או על דברים
שליליים, היא חיה במן בועה כזו של חיוכים.
היא עבדה כמו מטורפת בערך כשנה, עד שיום אחד קיבלה טלפון מחברה
טובה שלה עוד מתקופת התיכון שהודיעה לה: "רוני, אני מקווה שלא
תהרגי אותי, אבל הזמנתי לנו 2 כרטיסי טיסה פתוחים לשנה להודו.
אנחנו טסות בעוד שבוע. את תראי שיהיה כיף חיים".
לאחר הלם קל ומעט שתיקות, חזר הצבע ללחייה של רוני והיא ברצה
בצחוק מתגלגל. "די, מאיה, תגידי לי שאת עובדת עליי, בחייאת אני
עוד שניה מתעלפת".
אבל מאיה לא עבדה עליה, וכעבור שבוע שתיהן עלו על טיסה לדלהי,
עם תיקים עמוסים וחיוך מאוזן לאוזן.

כשנחתו נשמו שתיהן לרווחה והלכו לקחת את התיקים שלהן. למרבה
ההפתעה התיקים שלהן היו ראשונים והן כלל לא היו צריכות לחכות.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת ושתי הבנות, מעט מותשות מהטיסה
ונרגשות מהחוויה העומדת לפניהן, ישבו לנוח בשדה התעופה ולתכנן
מה יעשו עכשיו.
מכאן ואילך רוני ומאיה כבר לא חשבו על שום דבר מלבד ליהנות מכל
רגע וללמוד כמה שרק אפשר מהטיול הזה על עצמן ועל העולם.

הן אפילו לא הבינו איך זה קרה, אבל טיולן התגלגל כמו מעצמו.
בוקר אחד הן היו על הר שממנו נשקף נוף עוצר נשימה שבחיים הן לא
ראו יופי כזה של הטבע, ובאותו ערב הן היו בעולם קסום לגמרי,
שבו כל פרט הפך קסום. מסיבת פול מון, אנשים צבעוניים, הכל כל
כך יפה ומשתלב בהרמוניה מופלאה. כל החושים שלהן חדים, הצלילים,
הריחות, המראות שנגלים לפניהם. המים הקרירים שמלטפים את כפות
רגליהן כל כך נעימים להם, תחושות שבחיים הן לא הרגישו. החיוך
הרחב לא יורד לרגע משפתותיהן האדומות והיבשות. העלים כל כך
ירוקים, והפסים שמצויירים עליהם חותכים אותם בצורות מדהימות.
השמיים פתאום סגולים והשמש עולה והיא כתומה כמו תפוז. כל דבר
הופך להיות קסום. לילה שלם של שכרון חושים, של חיבור עצמי
וסביבתי מושלם, של התעלות הרוח על כל דבר אחר.
הן יכלו לבלות שעות בבתי תה בשיחות עמוקות על החיים עם ישראלים
אחרים, עם הודים. היו ימים שהם התבצרו על איזה הר עם באבא הודי
זקן שלא מוציא מילה מהפה וכל סדר יומו בנוי מטקסים. בבוקר הוא
מקבל את השמש, בצהרים מדיטציה. בעיניים שלו רואים כל כך הרבה
רוחניות שהלב מחסיר פעימה לנוכח גדולתו.
הן למדו לחיות חיים פשוטים, נטולי חומר ושטחיות. הן פגשו
תרבויות שפשוט השכיחו מהן את כל מה שהכירו עד אותו זמן והפכו
את תפיסת עולמן. הן למדו על תיאוריות שונות שמראות איך לדעתן
צריך לחיות את החיים והעשירו את עולמן בצורה שאי אפשר לתאר. כל
יום הן למדו משהו חדש על עצמן.כל יום הן הבינו יותר על איך הן
רוצות לחיות את חייהן.
רוני הבינה שכל חייה בוזבזו לריק על דברים שנראו בעיניה
מגוחכים כעת. מחשבות כמו מה ללבוש או איך להתנהג, מוסכמות
חברתיות שהלכה בעקבותיהן ונכנעה להן בכזו קלות. איך יכלה לחיות
ככה?
רוני הפכה לאדם שונה מהאדם שנחת בהודו. היה אפשר לראות את זה
בפניה, בעיניה. היא הפכה להיות עוד יותר קורנת ומעיניה ניתן
היה להבחין בבינה והטוב שבתוכה. היא הפכה לרגועה ושקולה יותר,
מעוניינת להעניק את כל מה שיש בה לאחרים. היא הרגישה שהיא
מגובשת הרבה יותר ובוגרת. הבועה של החיוכים בה היא חיה עד
עכשיו נשארה אותה בועה, רק עם חיוכים קצת יותר שלמים וגם קצת
הבעות רציניות ומפוכחות.
היא החליטה שכשהיא חוזרת לארץ היא מתחילה ללמוד רפואה סינית
ובסופו של דבר לפתוח קליניקה משלה ולרפא בה אנשים.
במשך כל התקופה הזו רוני התרחקה מכל מה שהיה לה בארץ. חברים,
משפחה. מדי שבוע היא הייתה שולחת אי מייל להורים ופעם בכמה
שבועות היא גם הייתה מתקשרת.

לפני 3 ימים, ואחרי כמעט 8 חודשים בהודו, רוני עשתה כהרגלה את
שיחת הטלפון הביתה. קולה של אמה נשמע רועד. רוני הבינה מיד
שמשהו לא כשורה. היא ניסתה לדלות מאמה מידע אבל לפתע אמה החלה
לבכות בכי תמרורים ורוני נתקפה בהלה. בקול שבור וחצי בכי
הודיעה לה אמה של רוני שלאבא שלה גילו סרטן והוא צריך לעבור
ניתוח בהקדם האפשרי. רוני פרצה מיד בבכי ואמרה שהיא עולה על
הטיסה הראשונה הביתה.
בדמעות היא סיפרה למאיה הכל ואמרה שהיא תטוס בעוד 3 ימים, כי
יש עוד משהו אחד שהיא חייבת לעשות לפני שהיא חוזרת. היא נפרדה
ממאיה ואמרה לה שתדבר אתה ברגע שתגיע לארץ.
רוני נסעה לכפר נידח בצפון הודו אל הודי אחד שהכירה באחד
מטיוליה, שלימד אותה כמה דברים על החיים. היא פגשה אותו בביתו
הצנוע שבכפר הקטן והוא הכין לשניהם צ'אי. היא סיפרה לו שאבא
שלה חולה והיא חייבת את עצתו בקשר להתמודדות עם המצב הזה ואיך
תוכל לעזור לו. הוא ניחם אותה ואמר לה שהחיים מזמנים לנו
מכשולים כל הזמן, בכל יום, ועלינו להיות מספיק חזקים ובטוחים
בדרכינו ובדרך העולם בכדי להתמודד עמם. אנו צריכים להיאחז
ברוחנו ובאמונתנו ולהמשיך לחייך גם אם קשה ועצוב. עליה להיות
חזקה בשביל אביה ולהקרין עליו את כל השמחה והאושר שניכרים בה
וממלאים אותה וזו העזרה הכי גדולה שהיא יכולה להעניק לו. הוא
גם נתן לה אבן חן מיוחדת ונדירה ואמר לה שתתן אותה לאביה ושבה
טמונים כל האושר והאהבה שימלאו אותו ויעזרו לו להחלים. רוני
הודתה לו בכל ליבה והבטיחה לשמור על קשר.

היום בבוקר היא נחתה בנתב"ג עם תיק עמוס והמון געגועים. היא
הביאה אתה בעיקר תבונה, נפש נקיה והמון המון אמונה. אמה שבאה
לאסוף אותה משדה התעופה בקושי זיהתה אותה. היא רזתה מאוד, שערה
ארך, בגדיה רחבים וצבעוניים ועיניה יפות כל כך. פניה קורנות
מחיבור עצמי ומבגרות.
שעה ארוכה התחבקו רוני ואמה ודמעות זולגות על לחייהן בלי הרף.
כשהם הגיעו הביתה רוני ניגשה לאביה. הוא שכב במיטה ונראה חלש
וזקן פתאום. עצב מילא את רוני והיא לא ידעה כיצד לעמוד מולו.
היא חיבקה אותו ובקול רגוע הבטיחה לו שיהיה בסדר. היא אמרה לו
שהיא אוהבת אותו והרגישה שעוד רגע היא מתפרצת בבכי אז היא קמה
ופנתה לחדרה, כשדמעות כבר זולגות על לחייה.

היא נכנסה לחדרה, הניחה את התיק ליד המיטה וקברה את ראשה בין
ידיה. שעה ארוכה ישבה כך, מתקשה לעכל את כל מה שעברה בשמונת
החודשים האחרונים עד היום. לאט לאט היא פותחת עיניים ובתנועה
כבדה מרימה את עצמה מהמיטה ומתחילה להסתובב בחלל החדר כאילו
היא תיירת המסיירת במוזיאון. מנתחת פרטים לעומק, מתעמקת
בתמונות, בחפצים. כל דבר מעלה בה משמעות כלשהי. אולי אפילו
זיכרון שהספיקה לשכוח בשמונת החודשים האחרונים.

לאחר כמה דקות רוני חוזרת לשבת על המיטה, לא לפני שהיא לוחצת
"פליי" על המערכת והדיסק הישן והאהוב של שלום חנוך מתחיל
להתנגן. כמה שעות היא העבירה ככה, לבד בחדר, רק היא ושלום עפים
אל עולמות אחרים.
כוחה מתחיל לחזור אליה והיא מתחזקת עוד ועוד ככל שהיא חושבת על
מה שאמר לה אותו ההודי בכפר לפני יומיים. היא רצה לפתוח את
התיק ומוציאה בזהירות נרתיק קטיפה אדום ובתוכו אותה אבן נדירה.
היא חופנת את האבן בכוח בידה ועוצמת עיניה. שואבת מתוכה כוחות
שלא ידעה שקיימים בה וחיוך נמתח על שפתיה. היא קמה במהירות,
אוחזת באבן עדיין, ואצה למיטתו של אביה. היא מתיישבת לידו והוא
מביט בה בפליאה, מתקשה לעכל כמה השתנתה הבת הקטנה שלו, כמה יפה
היא. היא נושקת לו על מצחו ומחבקת אותו באהבה. חיוך נמתח על
פניה ועיניה בורקות.
היא מספרת לו על אותו הודי בכפר ואומרת לו כי האבן הזו מלאה
בכוחות מיוחדים. שבתוך האבן יש כל כך הרבה אהבה ואמונה והיא
נותנת לו אותה כדי שישמור אותה קרוב אליו ובכל פעם שתוקף אותו
העצב או הפחד שיאחז בה ויתמלא בכוחות.
אביה חייך אליה חיוך מלא אהבה והכרת תודה והצמיד את האבן
לחזהו. חיוך גדול נמתח על פניו ועיניו נפתחו לרווחה. הוא הביט
ברוני שעה ארוכה ואמר לה שהוא אוהב אותה כל כך ואיזו בת יפהפיה
יש לו. כמה התגעגע אליה.
רוני הבטיחה שהיא נשארת לצדו מעכשיו ולא תעזוב שוב, ושבכלל עד
שהיא תגמור לספר לו את כל מה שעברה בהודו היא כבר תהיה נשואה+
ובכל מקרה היא תהיה חייבת להשאר.

אביה, עדיין מחזיק את האבן קרוב לחזהו אחז בידה של רוני והצמיד
אותה אל האבן וכך שניהם התחברו באופן לא מוסבר ומדהים ואמונה
החלה למלא את לבבותיהם ולחזק את רוחם. אביה אמר שהוא בחיים שלו
לא ראה את כל הכוח הזה שבא ממנה וכמה הוא שמח שהיא טסה להודו.
לרגע אחד התנתקה נשמתה של רוני מגופה וריחפה לה מעבר לזמן
ולמקום, מלאה בכוח ומחוזקת באמונה, מאמינה בכל לבה שיהיה בסדר,
שהעולם נוהג בדיוק כמו שהוא מכוון לנהוג, וידה שעל האבן המכוסה
בידו החמה של אביה רעדה מאושר והתרגשות.

היא סוף סוף הצליחה להכניס לבועת החיוכים שלה מישהו שכל כך יקר
ללבה, וכעת היא חושבת שתוכל לעשות זאת גם עם אנשים אחרים.
הבועה שלה, שכבר התמלאה בכמה דברים אחרים חוץ מחיוכים -  כמו
בגרות, הבנה, אמונה וחכמה, היא המפלט שלה מהחיים והיא גם החיים
עצמם. זה מה שקסום בה וזה מה שמייחד אותה כל כך. רוני התכנסה
בתוך הבועה הזו פעם נוספת והבטיחה לעצמה שתבלה את שארית חייה
בניסיון להכניס את כל מי שהיא פוגשת לבועת החיוכים שלה, וחייכה
עוד חיוך מאושר אחד לפני שנרדמה בזרועות אביה.