השמש קופחת מלמעלה וכאן על הארץ הדמעות מנסות להרטיב קצת את
היובש בלב. קבוצה קטנה יחסית של אנשים, בכל הגילאים, עומדת
סביב אבן דוממת וזוכרת היטב את דמותך הנצחית, גוף גדול וחסון
ובתוכו לב רחב ומלא ברוך ובטוב. אתה כל כך חסר כאן. אף פעם לא
ייפסקו הדמעות מלרדת במורד הלחיים העצובות שהולכות ומתבגרות
מדי שנה. אף פעם לא ייפסק הצורך המתמיד לראות אותך שוב, לתפוס
איזו שיחת חולין אתך שעושה את היום. אף פעם לא ייגמר הצורך בך.
ילדיך הצעירים שכבר הספיקו להיהפך למבוגרים קטנים מחבקים את
ענת ואבנר ואדווה וכולם יחד מבכים על חסרונך. התמונה אינה שלמה
בלעדיך. תמיד יהיה מקום ריק באלבום, חלל שלא יתמלא לעולם. בתך
הנשואה כבר עומדת כאן ולצידה בעלה. בנך במדי צבא ההגנה לישראל
וכומתה של יחידה שמשמעותה רבה בשבילו- אותה יחידה בה שירתת
אתה. בניך הקטנים הולכים והופכים לגברים צעירים ומזכירים אותך
כל כך.
חבריך לעבודה ולחיים עומדים גם הם בפנים קודרות ומתקשים למצוא
נחמה. איני שולטת גם הפעם בדמעותיי, במיוחד כאשר מגיעים קטעי
הקריאה הכה מרגשים.
לצד קברך שורות שורות של קברים בהם קבורים עוד יהודים ששירתו
במערך הביטחון של מדינתנו. אני מביטה בכתוב עליהם -ארץ לידה,
גיל, ונדהמת מהשוני של האנשים שמרכיבים את החברה שלנו ואת הצבא
והמשטרה שלנו. יהודים שעלו ממרוקו, ממצרים, מלוב ומכל כך הרבה
ארצות בעולם והגיעו לכאן כדי להקים ולהגן על מדינתנו. צמרמורת
עטפה אותי ופניי קדרו.
חלקם מתו כל כך צעירים. ואתה ביניהם. רק בן 46. קשה להאמין.
העולם יכל ליהנות משהותך בו עוד כל כך הרבה שנים ועכשיו אתה
רחוק, אבל קרוב, משגיח מלמעלה, עדיין לבוש במדיך הכחולים
ועיניך העמוקות, הדואגות, האוהבות, שולחות חיוך אמיץ לעברנו,
לעבר משפחתך וחבריך. פורש זרועות ארוכות ומנסה לחבק והמגע שלך
כמעט מורגש אך גם זרועותיך בעלות גבול מסוים והיד אינה משגת.
צמרמורת חלושה עוטפת אותי ואני תוהה אם אלה אצבעותיך שנוגעות-
לא נוגעות בנו. צביטה קלה בלבי ובעיקר עצב וגעגוע שלא שובעים
ולא יחדלו לעולם. |
