השמים אפורים היום. גשם שוב פושט על הרחוב. שוב הרוח המרגיזה
מצמררת את עורי העייף. חזרה לשגרה. עצב מתפשט בכל גופי וחוזרת
התחושה הכל כך מוכרת של הדיכאון. חוסר ביטחון. שנאה. אופי שלא
מחזיק מעמד מול שום דבר.
מחפשת מפלט ומנסה להירדם. גם זה לא מצליח. חושבת על כל מה
שקורה לי. משחזרת רגעים מסוף השבוע האחרון. לפחות היו הפעם כמה
רגעים שאפשר להיאחז בהם בימים הקרובים. אך גם זה עניין רגעי
והוא יחלוף כמו כל דבר טוב בחיים שלי. משום מה הכאב והשנאה
יודעים תמיד את הדך חזרה ללבי כל כך טוב. שליטה מלאה, מדהימה
אפילו. אף אחד מניסיונותיי להטעותם לא הצליח. הם נמשכים אל
נשמתי כמו פרפר לאש.
והנה, קרניים זוהרות חלושות מבצבצות מעל. חיוך חוזר. הרגשה
טובה. פוגשת אנשים נחמדים בדרכי, מחייכת אליהם חיוך מלא שמחה.
טוב לי. גם כשהגעתי ליעדי המשכתי לחייך. מוזר איך בשניה הכל
מתהפך. העולם מחייך אליי ואני מחייכת בחזרה, בקלות בלתי מובנת.
פתאום שום דבר לא נראה כ"כ נורא והתקווה חוזרת. אולי אפילו
איהנה השבוע.
כמה שעות חולפות. השמחה עדיין נראית באופק אך היא נחלשת לאיטה.
המחשבות חזרו. חוסר ביטחון. נפילה.
מרגישה איך הכל נהיה מסוחרר, החושים מתקהים. כל מה שאני יכולה
לראות מולי הוא רק בור גדול מלא ריקנות. בדידות מציפה אותי
ומחלחלת בתוכי, זורמת בעורקיי ומכלה כל רסיס של תקווה שנותר
בלבי המדמם. המצב הזה גורם לי להרגיש כל כך קטנה בתוך העולם
הגדול הזה. כל כך חסרת תכן. חסרת משמעות.אני רוצה להרגיש. רק
להרגיש. משהו,כל דבר. רק משהו שימלא אותי במשמעות. שייתן תקווה
לחיי העלובים.
אני דוחה את עצמי. חסרת שליטה. חסרת מעצורים. צוללת אל באר
עמוקה ריקה מהכל ורק דמעותיי המלוחות ממלאות את החלל העצום
שסובב אותי. החושך יורד על חיי ואני אובדת בתוכו.מחפשת נר
שיאיר את דרכי, שלפחות לא אסבול מהפחד הזה של החשיכה. מחפשת אך
ללא הועיל. אני לבד ולאף אחד אין מושג היכן אני. אני בספק אם
למישהו בכלל איכפת. אם אחסר למישהו.
עוצמת עיניי ומקווה שמשהו כבר יקרה ואתעורר מהסיוט הזה. מנסה
להפסיק לרעוד. גופי כבר לא יכול לשאת עוד את המועקה והוא רוצה
להתפרץ, לברוח ממני ולהתרחק מהנשמה. עד הפעם הבאה שאכיר את מה
שסובב אותי אני אוחזת ברגליי, מצמידה אותן בכל הכוח לחזה
ומתכנסת אל עצמי.
הכל רק לא לראות שוב את השנאה הזאת במראה, הכל.