היא הוציאה את האקדח מהמגירה השמאלית בארון שמול חדר המיטות
וכיוונה אותו לראשה, בהתחלה אפילו חשבה לדחוף אותו לפה ופשוט
לירות אבל היא לא יכלה לעשות את זה, קודם היא רצתה לראות את
הפחד שלו. לראות את הפחד שהיה לו בעיניים והיא בהחלט ראתה
אותו.

הוא הרים את ידיו ונופף לעברה כאילו היתה חירשת, בדרך גם צעק
לה שלא תעיז, נרגע ואז בא בטון שקט יותר, שלא תלחץ. אבל היא
היתה חירשת ועיוורת. לא ראתה אותו באותו רגע הווה אלא בעבר,
בפעם הראשונה שהרים את ידה עליה. היא שמעה את השיחה שבאה אחרי
שדיברה עם חברתה מדוע יש לה סימן פנס בעין.

האיפור שלה נזל כמו הדם שנזל ממצחה בפעם הראשונה שזרק אותה על
המדרגות, בטעות. הדמעות כבר לא ירדו כאילו היתה מחסה והיא
בזבזה את כולן עליו. היא רעדה כמו בפעם הראשונה שהם עשו אהבה
ונזכרה באיך היה מנשק את צווארה הארוך ואומר לה כמה הוא אוהב
אותה, כמה אוהב להיות בתוכה.

הוא המשיך לנופף, כאילו הוא עומד להנחית מטוס באמצע נתב"ג
2000. הוא שוב פעם הרים את הקול, אמר שאם היא תעשה את הצעד
הקיצוני הזה הוא יבוא אחריה. האיום הזה רק נתן לה מוטיבציה
להמשיך, לשניה אפילו לא מצמצה, לא להפסיד לרגע את המבט המפוחד
שהיה לו בעיניים באותו הרגע.

היתה סיבה גם למה היא כיוונה את האקדח לכיונה ולא לכיוונו. היא
ידעה למה בדיוק העדיפה לוותר על חייה מאשר לפגוע בו. בעצם, זאת
לא הפעם בה היא וויתרה על חייה, אלא ויתרה על חייו.

היא ידעה שעצם הידיעה שהיא מתה פיזית בגללו תפגע בו יותר
מהידיעה שהוא רצח אותה נפשית, כי זאת הוא עשה ממזמן.

תמיד היא היתה חכמה, כל דבר בחייה היא חישבה מיסודי. אפילו
כשעברה לגור בדירה לבד היא לקחה את היומן שלה מכיתה ד' איתה,
שמה אותו ליד המיטה. היומן שבו רשמה את כל סודתיה, שרשמה שהיא
מאוהבת ביונתן דפר, היומן שרשמה שבגיל 24 תהיה מאורסת לפיטר
אנדריה ותגור בפנטאוס במנהטן. זה לא היה רחוק מהמציאות. היא
בהחלט היתה מאורסת בגיל 24, אבל זה לא היה פיטר אנדריה. גם
כלום לא יצא מיונתן דפר, הוא רק פעם אחת הוריד לה את המכנסיים
באמצע שיעור ספורט בכיתה ה'.

היא היתה מאורסת לסיוט של חייה.

הם הכירו דרך חברים משותפים, הדייט הראשון שלהם כלל בקבוק יין
אדום משובח ונרות. כל פעם שרבו נזכרה באותו שקיעה שהיתה בים
בזמן שהם הלכו יחפים על החול הלח, בשקיעה שאמר לה שהוא אוהב
אותה ורוצה לבלות את שארית חייו איתה. וכל פעם שהכה אותה נזכרה
ברגע הזה והמשיכה להגיד לעצמה שזה חד פעמי, שבאמצע הבעיטה בבטן
שקיבלה כשזרק אותה על הרצפה הוא יגיד לה שהכל היה בצחוק, שהוא
אוהב אותה ורק בדק אם יתאים לו להיות הקשר החדש של עירוני
חולון. אבל זה לא קרה.

נזכרה בפעם שעברו לדירה הראשונה שלהם לפני זה, כשהיו מאוהבים.

בלילה הראשון שכב לידה במיטה וחיבק אותה, לחש לה באוזן שהוא
יהיה לצידה לנצח. שהיא חייו ואם יאבד אותה הוא לא ישרוד. שרק
איתה הוא שלם, שהיא חלק ממנו.

את אותו יום שחזר שיכור ממסיבת חנוכה במשרד היא זוכרת במעורפל.
את הדרך שבה זחל למיטה והתחיל לגעת בה למרות חוסר רצונה לכך,
אך הוא לא הבין. הוא לא חיבק אותה ונישק בעורף, אלא לקח את ידו
והיכה אותה במהירות, זה היה לשניה אבל הסימן נשאר שבוע וההרגשה
של אותה שניה נשארה לנצח.

היא בכתה והוא אמר שהוא מצטער ונרדם עם הנעליים והיא לא עצמה
עין כל הלילה, גם מהכאב וגם מהפחד. כשבעבודה שאלו אותה למה היא
מאחרת ולוקחת הרבה ימי מחלה טענה שזה בגלל קרובים שבאו לארץ
מבולגריה ולא נותנים לה לישון. כששאלו אותה למה היא בוכה
כשהבוס אמר לה להוסיף נייר למכונת צילום היא טענה שהיא מנסה
להיכנס להריון בעזרת טיפולי פוריות וזה רק ההורמונים והם
האמינו לה בחצי לב שלם, כי הם ידעו שהיא חכמה ולא משקרת, אך
עדין הסיפור לא נשמע להם הגיוני. היא באמת לא חשבה שזה שקר,
היא בעצמה האמינה לזה.

בהתחלה חשבה שזה היה חד פעמי, מעידה שקורה לכולם אבל זה החל
לקרות כל שבוע, כל יום, כל דקה מחייה.

אהבת חייה הפך להיות אובססיבי, זרק את כל בגדיה ונתן לה את
בגדיה הישנים של אימו, בטענה שהם לא חושפניים כמו השמלות
קוקטייל שהיתה נוהגת ללבוש בעבר.

היא אמרה לעצמה שזה לטובתה, שהיא באמת לא צריכה להתלבש כאילו
היא נערה מתבגרת. גם את האיפור לקח לה בטענה שיפה לך טבעי וזה
בזבוז זמן. אבל היא עדין שמרה את המייק אפ מתחת לבלטה במקלחת
כדי לחסות את כל החבורות שהיו לה.

היא היתה מנותקת מהמציאות בגלל שהיתה חכמה, בגללה שתיכננה כל
פרט קטן בחייה עד לשלב הסופי שלהם. אבל היא שכחה פרט אחד חשוב.
הרצון לחיות.

באותו ערב קייצי שעמדה מולו עם האקדח מהמגירה השמאלית שמול חדר
המיטות היא קיבלה את הרצון לחיות בחזרה. היא חייכה אליו בזמן
שנופף בידיו, חייכה וירתה.

באותו רגע היא החלה לחיות, בלעדיו.