"בועות יפות יש לך שם ילד" אמר זקן שהלך ברחוב. "תודה" השיב
הילד. "אבל הם לא שלי." "לא שלך? אז של מי?" הזקן התישב על גזע
עץ קטוע שמסביבו שלג קר. "אני לא יודע, אבל הם לא שלי." "נשמע
כאלו אתה לא רוצה אותם. מדוע?" שאל הזקן "בועות רק נראות יפות,
אבל כשמסתכלים דרכן, לא רואים כלום. ושמנסים להאזין להם לא
שומעים כלום." "אתה צודק" אמר הזקן בהבנה. "מה שמך ילד?" שאל
הזקן. "שמי דימה." "ומה אתה עושה כאן בגורקי פארק?" "אני מקשיב
לרוח." "מקשיב לרוח? הרוח מדברת?" שאל הזקן בהתרסה "לא. אבל
היא מספר סיפור." החריש הזקן והאזין לרוח עם הילד למשך זמן רב.
"אתה צודק ילד. הרוח באמת מספרת סיפור. חבל שלא הקשבתי לה
קודם." הזקן קם בקושי רב מבול העץ הקטוע, הוציא בקבוק מכיסו
הפנימי של המעיל ולגם ממנו. "מה זה?" שאל הילד. הזקן גמגם
והביט בבקבוק מחפש את שמו של המשקה. כשמצא, מבט עיניו השתנה.
הוא הסתכל על השלג נופל אט אט ארצה. הזקן שמט את המשקה מידו.
הבקבוק נפל ברכות על השלג ותכולתו התרוקנה. "זה בועה ילד.
בועה..."

לחיות בבועה זה לא משתלם. חייך יוכלו לעבור מבלי שתדע על כך.