גופות המתים והפצועים שרועים על האדמה, אך אף חרב אינה מונפת
באוויר. צבא האבדון הושמד, ויחד איתו גם אני. חייל במלחמה
קדושה שהקדיש חייו למען חיי ילדיו. נקי ממחשבות, ראיתי שנאה.
הכל נעצר. הדגלים איבדו את צבעם, השריונות כבר לא נצצו, קצה
חרב הגיח מהחזה, קר וריקני, אך לא מדם. תקוותי עזבה אותי. החרב
נשלפה החוצה ויחד איתה יצאו כל חלומותי. שקט. לחישות מהעבר
חולפות לידי אך חוששות להתקרב, סובבות אותי. נפלתי אט אט על
ברכי, ובמראה אחרון של שנאה ראיתי את עצמי וחשכו עיניי.

מוות, זוהי דרך שכולנו חייבים לקחת. בשלב מוקדם או מאוחר - זה
יגיע. אין טעם לחשוש מפניו, לנסות להבין אותו או לקדם אותו.
השביל נמצא, וכשנגיע אליו נפליג אל חופים מוזהבים. שם אף חרב
אינה מונפת באוויר.