הוא היה גבוה מאד, עשוי ממתכת אם אינני טועה. התקרבתי אליו,
הוא הגניב לי מבט וחזר למקומו. "למה אתה עומד שם?" שאלתי. אך
ללא מענה. ישבתי לרגליו של פסל המתכת, הוצאתי חליל והתחלתי
לנגן. מנגינה ישנה שאבי לימד אותי. "ילד, אתה מנגן יפה" אמר
הפסל. הסתכלתי עליו מבלי להפסיק לנגן והוא הסתכל חזרה ישר
לעיניי. לפני שהגעתי לחלק השני במנגינה, הפסל היטה את ראשו מטה
והתישב. הפסקתי לנגן. "למה הפסקת ילד? תמשיך. נגינתך נועמת
לי..." אמר הפסל בעדינות למרות קולו הרועם. "תגיד פסל, למה אתה
כאן?" הפסל חייך אלי ולא השיב, אז חזרתי לנגן. "אתה יודע ילד,
הלוואי ויכולנו להתחלף." אמר הפסל לפתע. "למה להתחלף? הרי אתה
פסל גבוה ואיתן, אף אחד לא יכול לעמוד מולך אתגר" השבתי
בתקיפות. "אתה לא תבין, אתה רק ילד..." "אם אני רק ילד מדוע
ברצונך להתחלף איתי?" שאלתי בתמימות. הפסל לא ענה. המשכתי
לנגן. כשסיימתי את השיר הבטתי בפסל וראיתי דמעה זולגת מעינו.
"זה כל אשר ביקשתי להיות," אמר הפסל. "רק ילד..."


לאחר זמן רב חזרתי למקום בו עמד הפסל. אך פסל שם כבר לא היה.
ישבתי שם, על החול... בנקודה בה עמד פעם הפסל. הוצאתי את החליל
והתחלתי לנגן... מנגינה ישנה שאבי לימד אותי. לפני שהגעתי לחלק
השני של המנגינה, רץ מולי ילד קטן, הגניב לי מבט, חייך, והשליך
לכיווני חתיכת מתכת ישנה ובמהירות נעלם מתווך הראיה. חתיכת
המתכת היתה בגודל של אגרוף ידו של תינוק, לא יותר. זה היה חלק
מהפסל שעמד כאן, חלק מפסל המתכת. כנראה שלפסל עם דמעה, באמת יש
נשמה.