"גלעד זה לא אתה זה אני", אמרה דקלה במבט חצי עצוב וחצי ברוך
שפטרנו. עברה לי בראש הסיטואציה של ג'ורג' קוסטנזה שטען כי הוא
המציא את זה לא אתה זה אני, איך שלושה חודשים של זיונים עם קצת
אמוציות נזרקים לאשפה פתאום."טוב דקלה,לכי תפתרי את הבעיות שלך
בחיים, אני אתגבר אל תדאגי לי", השבתי בחצי ציניות."אולי נישאר
ידידים?" אחותי, את לוהטת עם היציאות שלך!חשבתי לעצמי.

"אני מעדיף שלא", השבתי בחיוך, קמתי ושלפתי ש"י עגנון סגול על
השולחן והלכתי מבלי להסתכל אחורה, היא הביאה אותי לאבן גבירול
בשביל להגיד לי את השטויות האלו. חזרתי הביתה,"המנענעות
המטורפות" היה תקוע בדי וי די שלי מהפעם האחרונה שאוננתי עליו,
החלפתי אותו בדיסק של מייקל
ג'קסון, ושמתי את "בילי ג'ין", אין חוק האוסר שמיעת זמר המנהל
כנגדו אחד המשפטים הכי מסוקרים
תקשורתית שהיו מאז או ג'יי סימפסון, חוץ מזה, באה לי
נוסטלגיה.

שכבתי על המיטה עם הפנים בוהות בתקרה, נוסטלגיה אכן הציפה
אותי, נוסטלגיה משובחת של גיל שבע עשרה, למה אני נזכר בזה
עכשיו? אמר לי הקול הפנימי שלי, החלטתי שהפעם לא להקשיב לו.
ונתתי לעצמי לעצום עיניים ולהיכנס לזה, סוף אוגוסט, עולים לי"ב
בעירוני ט'. אני, אסף ויובל אחיו התאום החלטנו לרדת לאילת
ולצוד כוסיות. אבא של אסף נתן לנו טרמפ עד התחנה המרכזית
החדשה(תמח"ת) שבאמת הייתה חדשה אז, הלכנו לחפש את הרציף של קו
394 לאילת, תוך כדי מעבר דרך ערס שמציע חמישה בייגלה בעשרה
שקלים, לקחנו את ההצעה כצידה לדרך וחיכינו ברציף ליד כשבעים
בני נוער בטווח הגילאים שלנו, רק הם יורדים לאילת באחת עשרה
בלילה. נהג בעל עיניים נפוחות כמו במשאבה וחולצה של "שמשון תל
אביב אימפריה" פתח את דלת האוטובוס,"עוד לא לעלות" רטן. הדוחק
קצת הגעיל אותי, אסף עלה מהדלת האחורית ברגע שהנהג סימן את
ה"קיו" וטפס את השורה האחרונה, אני ויובל עלינו והראינו לנהג
גם את כרטיסו של אסף, "לא לעשות בעיות, אם לא אני מוריד בדרך",
איים הנהג. "אל תדאג נהגוס" אמר יובל ורץ אל הספסל האחורי.

הנסיעה התחילה ושני הגוזלים נרדמו כבר ביציאה מתל אביב, אני
שמעתי רדיו בווקמן, לאחר כשעתיים וחצי הנהג הכריז הרמקול על
הפסקה בחור שכוח אל. נשארנו באוטובוס, מלפנים ישבו שתי בנות
שרבו מי יותר חתיך ב"טייק דא'ת", שנאתי לשמוע את השיחה הזו, זה
עניין אותי בערך כמו מי החליט על הצבעים של נייר הטואלט.
המשכנו בנסיעה, יובל התקפל ונרדם שוב, אסף החל לשיר שירי
טיולים בקול רם.

לפתע אחת הבנות הסתובבה לכיוונו של אסף "אני חייבת להגיד לך
משהו, יש לך ריח ממש נוראי מהפה ואתה צועק ומפזר אותו בכל
האוטובוס. אין לך איזה מסטיק לשים עליך?" מה זה ג'ינס? חשבתי
לעצמי, מה פרוש המשפט מסטיק לשים עליך, אסף חייך אל הפוסטמה עם
העברית המקולקלת ואמר לה "אני כבר יארגן משהו, יש לך מסטיק
לשים עליי?" שאל אסף בחיוך מטומטם "לא אין לי" השבתי, עדיין
המום מהסתומה שאילו רק היו משתילים את המוח שלה בנחליאלי, הוא
היה בא בקיץ. "אני אבדוק בתיק של אחי, תמיד יש לו מסטיקים או
סוכריות הוא כמו סבתא תימניה כשזו שתמיד יש לה הפתעות בשביל
הנכדים התימנים שלה". שתי הבנות, שלסתומה קוראים יפית, שלא
בצדק אגב, החלו לדבר על סרטו החדש של ג'וני דפ ועל איזה מדהים
הוא היה ב"נער שוליים". אסף הכריז שמצא משהו והוציא מין ספריי
כזה והחל לבחון אותו, לא היה כתוב כלום מלבד "להשפריץ קצת
ולחכות הרבה", "מעניין באיזה טעם זה? הבקבוק אדום אז כנראה זה
תות". למה לא רשום כלום, חשבתי, מה זה אומר לחכות הרבה? לחכות
למה בדיוק? מה צריך לקרות?

אסף העיר את תשומת לבה של הפוסטמה והראה לה כי מצא אלטרנטיבה
למסטיק, אסף נתן שני שפריצים ללוע הענקית שלו. כולם חיכו
בציפייה כשלפתע אסף אמר "אנלא ארגיש תנשון" לא הבנתי לרגע
וחברה של הפוסטמה אמרה שזה לא לעניין לעשות חיקויים של אנשים
מוגבלים או דיסלקטים, אסף אמר בתנועות ידיים מבוהלות ולחץ רב,
להעיר את יובל שישן כמו התינוק של רמדיה, בידיו הוא הצביע על
הספריי ואמר צלילים שנשמעו כמו מה זה "למה אתה לא יכול לדבר?"
שאלתי ולא הבנתי מה קרה. בעוד אסף מתחיל לנטוף מים, הערתי את
יובל ואמרתי "קום, קרה משהו לאחיך הדפוק!"

יובל בעיניים חצי פקוחות שאל "מה קרה לו?" "הוא בלע איזה ספריי
שהיה בתוך התיק שלך" אמרתי
כשברקע אסף מנסה לירוק את שאריות הספריי שנותרו בלשונו "מה הוא
דפוק?!!!" צעק יובל בקול שגרם לנהג להגיד לו "אני מזהיר אתכם"
ברמקול "זה ספריי שמשפריצים על הזין כדי לא לגמור מהר!"
אמר יובל והחל להיקרע מצחוק ביחד עם הבנות "יא דן זודה" מלמל
אסף, "זו גם אמא שלך" השבתי בחיוך. אחרי בקבוק גדול של מים
מינרלים אסף נרגע, לשונו חזרה למקומה והוא שב לדבר כרגיל.

הגענו לאילת התמקמנו באכסניה והתחלנו לעשות שטויות עד ש...
"ביקוז איים בד איים בד יו נו איט איים בד", מייקל ג'קסון העיר
אותי. שוב חזרתי למחשבות דיקלתיות ואמרתי לעצמי "יש עוד המון
דגות
באמבטיה". התעודדתי, קמתי ושטפתי את פניי, חיממתי איזו ארוחה
מוכנה במיקרוגל והגעתי למסקנה
שאין כמו נוסטלגיה - פוגים, קומדי סטור, אלפוויל, גולות, וwwf
אלו רק חלק קטן מנוסטלגיה גדולה וכיפית.