איפה תעברי באור ואיפה תעברי באש? איזה חושך הבאת איתך, ואיזה
חושך באת לגרש?

בכל ימות השנה, כשאמא היתה מפקידה אותי אצל סבתא, היא היתה
מתרה בה: שלא תמלאי את הראש של הילדה בשטויות. זה לא בדיוק עזר
לאמא, אבל זה הקשה עלי מאד. הייתי מבקשת מסבתא לספר על אמא
שלה, על האחים שלה, על הבית היפה שהיה להם ליד האגם, עם מבשלת
וחדרנית ונהג, ובערמומיות של ילדים מנסה להוביל אותה אל הדברים
המעניינים באמת. לפעמים הדבר היה עולה בידי - סבתא היתה מסגירה
משהו מהסודות של שם, אבל אז מיד מתעשתת, נוזפת בעצמה, ומשביעה
אותי לא לספר לאמא.
כך בכל ימות השנה, חוץ מאשר בחנוכה. בבוקר אמא היתה לוקחת אותי
יד ביד במעלה רחוב הגדוד העברי ולאורך רחוב הפלמ"ח, או,
כשהייתי קצת יותר גדולה, הייתי עושה את הדרך לבדי באופניים,
ובכל מקרה, כשהייתי מגיעה אל הדלת בראש ארבע גרמי מדרגות,
הייתי מתנשפת לא רק מהרכיבה והטיפוס, אלא, בעיקר, מההתרגשות של
החג, החג מרובה הפנים והשמות, החב בו פינות אפלות הופכות
מוצללות, החג שבו רסן הסודות משתחרר, ומותר לנו להיות חופשיות
ופראיות עד השמים.
סבתא מיד היתה מטביעה אותי בשאלות - מה את רוצה לאכול? להכין
לך דייסה? חביתה? לחם בחמאה? ואני, שאפילו את ארוחת הבוקר לא
הצלחתי לאכול מרוב התרגשות, סרבתי לכל ההצעות, ומשכתי את סבתא
בשרוול אל המטבח, שכבר נתחיל להכין את סעודת החג, ובכך אולי
נגרום לערב להגיע מוקדם יותר.
סבתא היתה נאנחת, ואומרת - נו אז לפחות קוביית שוקולדה,
שוקולדה טובה, מהמולדת הישנה - ואני ניגשת אל המגירה בסלון, זו
שהיתה תמיד מלאה בשוקולד, ועל-פי גילי הייתי מתמתחת על קצות
האצבעות כדי לפתוח אותה, או שולפת אותה בדיוק מתחת לגובה
העיניים הבורקות, או רוכנת אליה, ונאנחת אל אימא: מה נעשה עם
כל השוקולד שהיא השאירה אחריה?
עם קוביית שוקולד נמסה בתוך הפה הייתי נכנסת למטבח, ומתיישבת
ליד השולחן, לבחוש את הסוכר והשמרים במים החמים עד שימסו. סבתא
היתה הופכת את שעון החול, ואומרת - עכשיו תספרי לי סיפורים,
ואני, שהתאמנתי מראש, סיפרתי לה חמישה סיפורים, כל אחד מהם שתי
דקות בדיוק, כמשך הזמן שנדרש לחול לעבור מחרוט זכוכית אחד
לשני.
יפה מאד, סבתא אומרת, שואפת את ריח השמרים התוססים ומחייכת. עם
סיפורים כאלה, במולדת הישנה היית המלכה של הלאגרפויר, של
הקומזיץ. יום אחד אנחנו נחזור לשם, את תראי, ואז חשוב מאד שתהי
מיומנת ותדעי איך להתנהג, אפילו שאמא שלך רוצה שתגדלי להיות
אזיאתית ברברית, ואני, מה אני כבר יכולה להגיד?
סבתא נאנחת, ואני השתדלתי לשבת זקופה ומנומסת, כמו הילדות הכי
טובות מהמולדת הישנה, משתדלת לא להסגיר את חוסר הסבלנות שלי,
וסבתא מתעשתת, משליכה את שרעפיה, שופכת אל תוך הקערה ארבע
כוסות קמח. בזהירות אני חופרת בור קטן במרכז הערימה, ויוצקת
לתוכו את תוכן הכוס התוססת. מה את קוברת שם, מיכלי? אילו
אוצרות את מסתירה?
סבתא מפשילה שרווליה, מניחה בהחלטיות את כפות ידיה בתוך הקערה,
ומתחילה ללוש. כשהייתי קטנה, היתה מסבירה שזו מלאכה למבוגרים,
מפני שהיא מצריכה זרועות חזקות. כשגדלתי, והיא דווקא הצטמקה
וגבה נכפף, הסבירה לי שהדבר היחיד שהיא עדיין מצליחה לעשות זה
להכין אוכל, אז שאניח לה ללוש את הבצק לבד. לכל אורך נחש הנרות
המתפתל אני יושבת מוקסמת מול אבקת הקמח ההופכת גושית, ואז
צמיגה וחלקה, תחת תנועותיה הנמרצות של סבתא.
את כדור הבצק סבתא עוטפת במגבת המיוחדת, זו השמורה לימי החג.
אל תספרי לאמא שלך מה שאנחנו הולכות לעשות עכשיו, בסדר? ואני
מהנהנת בהתלהבות, הנה כבר הניצוץ הראשון, הנה הצל משם נסוג פסע
אחורה ובכל מקרה, אני אומרת, אף פעם לא הייתי מסגירה אותך, לא
לאמא ולא לאף אחד אחר. באמת, מיכלי, אולי פעם אני אבקש ממך
בקשה גדולה מאד, ואת תצטרכי לשמור את זה בסוד, אפילו זה יהיה
מאד קשה.
אבל בינתיים, אנחנו במטבח, וסבתא מחייכת אלי: החברות שלך יחכו
שעה עד שהבצק יתפח להן ואת זמן ההמתנה ישחיתו במגזינים של
כוכבי קולנוע וזמרים-שלא-יודעים-לשיר. אבל אנחנו - אנחנו יודעת
כמה דברים שהן לא, מה? אני בשמחה הייתי מחליפה את כל אוסף
המגזינים שלי ברגע הזה, בו סבתא לוחשת אל הבצק בשפה של המולדת
הישנה, אופסטיג-וואכסן-פרגרוסארן, והמגבת מתחילה לזהור,
והלהבות הקטנות הרקומות בה מתחילות לרצד, וריח מתוק-משכר של
שמרים ממלא את החדר כשהבצק תופח מעצמו בתוך המגבת, ותוך שניות
מכפיל ומשלש את נפחו. (מצד שני, שמחתי עוד יותר מכך שיכולתי גם
לחזות במקסם הבצק, וגם לדפדף במגזינים, להשתהות מול תמונתו של
ג'ים מוריסון יפה התואר, להצמיד אותה אל חזי, ולהאנח ברכות
כשקרא אלי: קאם און בייבי.)

בערב כל המשפחה היתה מגיעה, ואני כבר לא יכולה להכיל את
ההתרגשות. פכים קטנים לאורך כל יום ההכנות הארוך, אבל העניין
עצמו, העניין עצמו עדיין לוט בין הצללים. אז הנה מגיעה הדודה
קלרה, עם שתי הבנות שלה, שאחת תפסיק לבוא אחרי שתחזור בתשובה,
והשניה תפסיק לבוא אחרי שתתחתן. והנה מגיעה הדודה אתל, בכל פעם
חתול אחר, כי כל בניין צריך זקנה משוגעת עם חתולים, היא
מסבירה, אני רק מקיימת את התפקיד שלי בעולם הזה, וחבל שוועד
הבית לא מבין את זה.
טיפין טיפין היו מטפטפות במעלה ארבעת גרמי המדרגות כל הדודות
שסבתא אספה במרוצת השנים, מכל אחת מהן נשרך פתיל חמקמק, קצה
חוט לימים חשוכים, לשדל בו את סבתא לסיפורים הפתלתולים, איך
הכרת את הדודה מרים, איך הכרת את הדודה הדסה, ומה היה לפני כן,
מה היה שם?
בשנים טובות היינו שלוש עשרה, פרשוורונג, וכשכולן היו מגיעות
היינו מדליקות נרות ושרות שירים של חנוכה, ונו, שנגיע כבר אל
האוכל, שנגמור אותו, שיגיע העניין עצמו, אבל צריך עוד לפתוח
המתנות שסבתא הניחה עבורנו מתחת עץ האשוח מפלסטיק - כי ככה היה
כשאני הייתי ילדה, ופעם בשנה לא יזיק גם לכם - ואמא רק מחייכת,
ואולי אפילו מהנהנת, כי גם היא ידעה שזה לא יום רגיל, ואפילו
לא סתם יום של חג. זה היום של החושך והאור, שהוא גם חנוכה, וגם
כריסטמס, אבל גם וינטרסוננונדה, וגם יול, כי יש שפה שהיא יותר
ישנה מהשפה של המולדת הישנה, השפה של הסודות הגדולים, המתחבאים
מאחורי הצללים, השתיקות שמאחורי השתיקות, וכל קרובי המשפה
החסרים הרי נמצאים איתנו, כאן, בחג הזה, אבל בשני טורים, זה של
דוברי היידיש וזה של דוברי הגרמאנית.

אחרי שכולן גמרו את ההלל על הסופגניות שהכנתי - סבתא רק קצת
עזרה - היינו עוברות להתנמנם בשיחה בטלה על הכורסאות במרפסת
הסגורה. אמא סגרה פערי רכילות עם הדודה מרים והדודה הדסה,
הדודה אתל נשפה עשן סגלגל מסיגריה בפומית, קלרה חקרה אותי על
בית הספר ועל בנים, וסבתא ירדה אל המחסן שבקומת המרתף, בצעדים
חרישיים, שכולן העמידו פנים שאינן שומעות אותם. איך בכלל אפשר
להבין מה קלרה שואלת כשכל הגוף עומד להתפוצץ?
לבסוף סבתא היתה חוזרת עם הבקבוק הקטן, מהזכוכית הצבעונית,
המתפתלת, שנימפות ענוגות נרדפות בה על-ידי סאטירים נוטפי זימה,
ומסתתרות מפניהם בין עצי היער של המולדת הישנה. את סוד הכנת
השיקוי אולי אספר לך פעם, כשתהיי גדולה, אפילו שאמא שלך לא
תאהב את זה. ולא עזרו כל ההפצרות, וכל השבועות והתחינות, ובעצם
מה היה מועיל לי השיקוי היום, כשאין לי עם מי לשתות אותו. והרי
בכלל לא יכול להתקיים שיקוי כזה, פלאי, בלי סבתא פלאית שתחזיק
אותו קרוב קרוב לפניה חדות הלחיים וחרושות הקמטים, קרוב קרוב
אל הפנים המנומשות והסקרניות שלי, ותתרה שכאן צריכים להיות
זהירים מאד, כי כמות קטנה מדי תגרום לנו בחילה, וכמות גדולה
מדי תהרוג אותנו על המקום, ורק הכמות הנכונה, המדויקת, הנמדדת
באצבעון הכסף שעובר במשפחה שלנו מדורי דורות, מתנה שקיבלנו משר
היער עצמו, או, בגרסה שונה של הסיפור, ממלך הנילבוגים אסיר
התודה, רק הכמות המדויקת היא שתרקח בנו את קסם השיקוי.
סבתא היתה מוזגת אצבעון אחד לי, ומחכה שאבלע הכל בלגימה, ואז
אצבעון אחד לה, ודרך עיניים מטושטשות דמותה המעורפלת קרבה אותו
אל השפתיים, אבל הקסם כבר פעם במורד הושט, בעורקים, בנשמה,
והעיניים היומיומות, העיניים של הגוף, הפכו כבדות, התעטפו
בעפעפיים, וכנגדן העיניים המכושפות, העיניים של הנשמה, נפקחו
בלהט השיקוי, ונסקו עם המבט מעלה, מתוך המרפסת של הבית ברחוב
הפלמ"ח אל השמים זרועי הכוכבים, שגם עננים לא יכולים כעת
להסתיר מהעיניים שלנו, שלי ושל סבתא, זו לצד זו, העיניים
הרואות למרחוק.
היינו מתגלגלות במורד רחוב כובשי קטמון, מהירות כסופה, ורחוב
אלעזר המודעי, שבוודאי היה שמח שאנו נותבות דרכו בחג החנוכה,
אל רחוב עמק רפאים, שמשהו מהמולדת הישנה עוד נשמר בו, נחבא -
בואו, צאו אלינו - סודות בין הצללים שגם העיניים המכושפות
יכולות רק לנחש: בתי האבן הכפריים, בית הקהילה, בית הקברות,
והנה גם המתים האלה עומדים בשורה, ומנופפים לנו במעופנו,
ועיניהם אולי עצובות, אולי חלולות, שהרי בסופו של דבר דווקא
אנחנו כאן, הסבתא המכשפה והנכדה, די הקסן מיט דאס יודישה
מאדשן, והנכדים שלהם, איפה הם? אולי באוסטרליה.
והלאה, גיא בן הנום, מעלה עופל, הר ציון, נחל קדרון, הר
הזיתים, שורות שורות, המתים הישנים והמתים החדשים, אלה המחכים
למשיח אחד ואלה המחכים למשיח אחר, ועם הנחל הלאה, ומזרחה, ואל
המנזרים החבויים בין חגווי הסלע, ואל הנזירים השותקים, שומרי
הסודות, ומי יודע אולי גם הם קרובי משפחה שלנו, אולי גם הם נסו
מאיזו ארץ משתגעת, נטרפת, שותקים את הסודות שלהם אל המדבר.
מתחתנו נמצאת נרת'וס, האם הגדולה, שהיא במיוחד האמא הגדולה
שלנו, כך סבתא של סבתא שלי לימדה את אמא של סבתא שלי, ואמא של
סבתא שלי לימדה את סבתא שלי, וכך סבתא שלי ניסתה ללמד את אימא
שלי, אבל בעברית חסרו לה מילים מתאימות, ולשפת המולדת הישנה
אמא שלי לא מוכנה להקשיב.
בשמים חגים הוואניזאז, פניהם הגדולות נפקחות לקראתנו, מתעוררים
מתוך השינה העמוקה שלהם, מבטיחים לנו שמי שמת בתחילת הקיץ,
בימי הלית'א, יקום מהמתים ויחזור אלינו, לא צריך שום משיח על
חמור לבן ושום מלאך מחצצר, ושום גוג ומגוג. אבל הנה אני כאן,
לשה לבד את הבצק, ואף אחד לא נוזף בי שזו לא עבודה בשבילי.
היינו טסות בשמים בכח השיקוי, זיקוקי די-נור של חירות ליום
אחד, עד שלבסוף ת'ונראז היה רועם ומזכיר לנו שצריך לחזור, שעוד
מעט יפוג הקסם, ומי שתשאר מחוץ לגוף שלה כשזה יקרה אוי ואבוי
לה, אל תשאלי מה יקרה לה. מה יקרה, סבתא, מה יקרה? אל תשאלי,
מיכלי, יש דברים שלא מדברים עליהם אפילו ביול.

יש דברים שלא מדברים עליהם. אין לי הסודות הגנוזים, המתגלגלים
במורד השנים, מקדמת דנא, מדאוריתא, יחד עם המיטוכונדריה
ואצבעון הכסף, כפי שהיו לסבתא. יש לי רק הסוד היחיד, העטוף
בצלופן מרשרש של שתיקה דקה. של הערב ההוא בתחילת הקיץ, כשסבתא
שלחה אותי למרתף, להביא את השיקוי, ואני חשבתי שהאלצהיימר שוב
מבלבל אותה, אבל היא אמרה וינטרסוננונדה, סומרסוננונדה, מה כבר
ההבדל מיכלי, הרי המוות והחיים שלובים אחד בשני כל כך חזק שאי
אפשר להבחין ביניהם, ואם היה לי כח, הייתי יורדת לשם בעצמי,
אבל אני חוששת שמא אפול שוב במדרגות.
אני אמרתי לה שהיא צריכה לעבור לדיור שיותר מתאים לה, קומת
קרקע עם אחות בלובי, או לפחות בית עם מעלית ופיליפינית, אבל
היא רק סימנה לי שאלך, ואני, ילדה מחונכת ומנומסת כדי שאם פעם
יהיה צריך, הבאתי לה את הבקבוקון המעוטר, ואת אצבעון הכסף.
אולי כלל הנימוס מחייבים להחניק את זעקת הבהלה כשסבתא לגמה
בשנית, ובשלישית, אבל נראה לי שהיא לא התרגזה בכלל על פרץ
הרגשות, אלא הסבירה, למרות שזה לא היה חנוכה, שלמסע הארוך שהיא
יוצאת אליו דרוש קצת יותר, דרושה גם לגימה רביעית וחמישית,
והנה כבר עפעפיה כבדים, נעצמים, והאצבעון מתגלגל על רצפת
המרפסת, ות'ונראז רועם ורועם אבל אף אחד לא מקשיב לו.


=============================================
נכתב בהשארת הסדנה ה-61. תודה לחברות פורום "שולחן עגול" על
הערותיהן.