בי היא מתבוננת, ופניה חרושי יגון.
אור עיניה כבר כבה, ושפותיה יבשות.
גופה אינו פגוע, יפה הוא כתמיד.
אך ליבה שותת הוא דם,
שם עמוק, עמוק בפנים.

מנסה היא לחפות, על חייה הכאובים,
על ידי חיוך מוזר,
שנראה כמו עווית כאב.
היא לא מכחישה, היא הייתה כל כך טיפשה.
אף הנבל שבה פגע, לקח  את הלהבה של חייה.

מול רסיסי הנערה, שהייתה כה מאושרת,
אני עומד חסר מילים, מולי מנורה מהבהבת.
נשבע בזעם להרוג, את האכזר שהמיתה.
אומנם היא על רגליה, אך חדוות נעוריה נאבדה.

וכאשר אני מעביר יד, על לחייה הרטובות,
מרגיש אני בכאביה, בהרגשות החבויות.
רוצה אני לטלטלה, למחוק את העבר,
אך ידו של בן אנוש אוזלת, גם באהבה.

ברגעיה האחרונים, היא לא עוד בודדה,
אני עומד לצידה, אוחז אני את ידה.
היא לפתע מחייכת, חיוך ראשון של אהבה.
חיוך אותו היא מחייכת,  חיוך של אש ולהבה.

לא, היא אלא הייתה אז מאושרת,
היא הייתה אז עוד שבורה,
אך החיוך שבא יחד עם מותה,
היה חיוך של אהבה...