בבוקר סתוי וסתמי הסתובב לו ויקטור ברחוב.
ויקטור היה כבן 40, איש די משעמם ופשוט, שהחליט לצאת לטיול
קצר. הוא יצא מביתו והתחיל ללכת. פתאום הוא ראה אישה, וממש
במקרה לאישה זו קראו ויקטוריה.
באותו הרגע שבו ויקטור ראה את ויקטוריה, בקצה הרחוב השני, הוא
ידע שהיא תהיה שלו. ובדיוק באותו הרגע, ויקטוריה חשבה על
הליכה. אנשים הולכים והולכים, לאן הם הולכים?
לצערנו הרב ויקטור היה אדם ביישן מאוד, ולכן הוא לא אמר שום
דבר לוויקטוריה. ויקטוריה התקרבה והתקרבה וויקטור לא ידע מה
לעשות עם עצמו, אולי להיתקל בה כמו בסרטים? אולי פשוט לגשת
אליה? אולי הוא יגיד משהו שנון ונחמד והיא ישר תיפול לרגליו
ותגיד איזה אדם נפלא ומתוק הוא וישר הם יגיעו לחתונה ויכריזו
בגאווה שהם מתחתנים ומאוהבים, אך... איזה אושר זה יהיה.
בזמן שוויקטור חשב על כמות הילדים שיהיו לו ולוויקטוריה (הוא
התלבט בין שישה לחמישה), ויקטוריה עברה מולו בלי לשים לב.
ויקטור הסתובב וראה איך אהובת חייו עוברת מולו. הוא הסתכל על
התחת הגדול והמצחיק שלה, הסתכל על שערה המתולתל שמתנופף ברוח,
הוא ראה איך היא הולכת ולא חוזרת.
ויקטור כל כך כעס על עצמו שהוא לקח ענף מהעץ והוא התחיל להרביץ
לעצמו. "איך? איך יכולתי להיות כל כל מטומטם?" "למה לא אמרתי
לה כלום?" "למה לא ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה שלומה?" "אם היא
צריכה עזרה?" "למה אני כזה מטומטם, למה?"
בזמן שהוא צעק את זה, הוא המשיך להרביץ לעצמו. כמה אנשים
הסתכלו, ניסו לעזור לו, אבל ויקטור המשיך בשלו. הוא נתן לעצמו
עוד מכה ועוד אחת, הוא המשיך לצעוק על עצמו ועל העולם כולו
ונתן לעצמו עוד כמה מכות, עד שהוא התמוטט ומת.