עכשיו כל דבר שמוכר
או היה מוכר לי, מתרחק ממני
ורק המוזיקה שלי,
פעם אמרתי לך, היא מחייה אותי!
אני נאחז בה בכל כוחי.

אתה זוכר ימים שיכולתי לומר לך הכל?
יכולתי, ובחרתי שלא.
היום גם המילים אבדו לי,
כמו נחות, לא מרגיש, לא מוצא.
אשף המילה נאלם.

אתה זוכר את הלילות?
אחד מול השני
מכים אחד את השני מילולית,
צורחים את האמת שלנו עד שנרדמים.

אתה זוכר את הפעמים
שהייתי לך הסכין על הורידים
ואתה היית לי האור?
תחתוך! היית צועק, ואני נדהם מהעוצמה.

ואני זוכר ימים על גבי ימים
שביקשתי את השקט,
רדפתי אחריו בפינות חדרי הבית בימים,
בפארקים שבעיר בלילות הסתיו,
בי, כשכבר לא מצאתי.

ובימים שניתקנו את עצמנו מעצמנו
שמחנו שמחת אבלים כאילו אין מחר.