גם היד הכי חמה קרה פתאום,
קרה מחום,
אשר עולה
לנוכח יד קפואת מראה,
נטולת מגע,
חשוכת מרפא,
ומן האויר נשלפת,
הקבלה הבלתי נתפשת -
שם היה ואין עוד.
רוח קרירה אך חמימה,
עם הרוח נלקחה,
אבא
או רק זיכרון עמום,
או חיזיון המום,
או פיסת הווה בעלת מום,
או פיסת מגע חסרת מעלות חום,
קפואה, כמהה ומתכסה בכלום,
כתם אפרורי-סהרורי סתום.
ועם הקרה התחושה ביד אבדה,
וגם היד הכי חמה
קפאה.
וגם היד הכי מוכרת ויציבה,
המאחז האחרון,
נפלה.
ונותר יותר מדי מה,
או לא יותר מדי מה
להגיד,
דמעות זלוגות קופאות
במקצב אחיד,
נותרה הילה שקטה על יד קפואה...
או לא נותר שריד.

אבא.