אתמול זימרו העורבים את הלילה,
בקולם נתעוותה זעקת המתים.
וירח שחור התגרה בה, קרא לה,
הוא לחש לה סודות אפופים באימים.

היא פקחה את עיניה, רועדת בפחד,
לא יודעת מדוע שמעה קריאתו.
יחפה היא יצאה מהבית, בורחת,
נערה זהובת השיער של מותו.

אפלה התעטפה סביב גופה ועיניה,
מסביב קרסוליה נסבך ערפל.
היא המשיכה ללכת, לאן איש לא יודע,
מרגישה מבטים מכל שיח וצל.

סערה התהוותה, היא המשיכה ללכת
וקול אהובה כה קרוב ודוחק.
"הוא בין החיים", היא שמחה וצוחקת
וביתה של אביה נשאר כבר הרחק.

ערפל התפזר והרוח השקיטה,
היא הגיעה לפתע לבית הקברות
וטומאה אפלה בה בחושך הביטה
וירח שחור מלגלג ארורות.

היא שמעה אותו שוב והמשיכה ללכת
בין שברי מצבות וקברים עתיקים.
תקוותה לראותו שוב איננה דואכת,
היא צועדת על מוות אך ליבה בשחקים.

היא רואהו פתאום, הוא קורא לה, הנה הוא!
מתעלמת לגמרי מכל סכנה
היא שוכחת, אחיה, אביה הרגהו
וקברו אותו כאן לא יותר משנה!

זרועותיו הפרושות, לתוכן היא נופלת
אך גופה מתחלחל מהקור של גופו.
מרימה את עיניה אליו, מבוהלת,
היא נרתעת בפחד מפני ליטופו.

הוא חובק כפלדה, לא נותן לה ללכת.
בעיניו החסרות אישונים אין חיים!
הוא לוחש לה "ננוח ביחד בשקט,
לא יפריד גם המוות בין שתי אוהבים".

הוא תופס בידה ומושך אל הקבר,
היא צורחת בקול אך אין איש שישמע.
וכשקול קינתה נישא אל מעבר
את גופם מתחילה לכסות אדמה.

את מול זימרו העורבים את הלילה,
בקולם נתוועתה צהלת המתים.
ועם שחר קולה של אביה קרא לה,
נערה זהובת השיער של אימים.