כולי רועד מהתרגשות,
כולי נעור מהליאות,
ואין דבר יותר פשוט.
כי הפריצה אל האסור,
אל השטח הפעור,
אל המקום שנפלה בחלקי הזכות
לתור,
הפכה אותי לעלה נידף.
הרועד במנוד עפעף.
המתקפל למשמע אוושת כנף.
ומקום זה,
הנפלא, המדהים והקסום,
הופך אט, אט,
לרגיל ואטום.
התרגשות יבשה בלחש.
והקסם אף הוא נפטר.
הסתמיות התגנבה ברחש.
והכל הפך פתאום מוכר.
ועכשיו כשהכל רגיל
מחפש לי משהו טיפה יותר אציל.
משהו שאותי יציל.
מהשעמום שהמקום בי הנחיל.