האגדה על בונור וקיה
פרק 3
לאלף דרקון
ובכן קוראים יקרים, הגענו לפרק השלישי. מי שזכרונו לא בגד
בו יודע כמה נורא הוא הפרק השלישי- בכל ההיסטוריה של האגדות
נסיכים ונסיכות עשו כל שביכולתם על מנת לדלג מעל הפרק השלישי,
למנוע אותו, לשכוח אותו, לחשוב שלהם הוא לא יקרה. אבל בסתר
ליבם, ידעו היטב כל נסיך ונסיכה- הפרק השלישי הוא בלתי נמנע,
וברגע שהגיע תורו של הפרק השלישי באגדה, המסקנה יכולה להיות
אחת ויחידה: הכל אבוד!
ואכן, הקוראים שזיכרונם חד כתער בוודאי לא שכחו את התמונה
האחרונה אותה בונור יכול היה לשחזר במוחו הקודח - את המראה
המבעית שבו קיה מיטלטלת בין שמיים וארץ בין ציפורני הדרקון
ואילו הוא, בונור, צונח אל האדמה פצוע ושותת דם, מתבונן כיצד
קיה נעלמת במרום. כל הסימנים היו שם, נסיכת יומהולדת, לא היתה
שום אפשרות אחרת, וכמו כל הנסיכים והנסיכות בכל האגדות, ידעו
גם בונור וקיה עמוק בתוך ליבם שהבלתי נמנע קרה- הפרק השלישי
הגיע!
בונור ניסה לברוח רחוק. רחוק ככל שגופו יוכל לשאת אותו- הוא
נדד ממלכה לממלכה וחיפש מרפא לכאבו. הוא השאיר את ממלכתו ואת
כל חייו מאחור, מנסה למחות כל זכר מעברו, אך על דבר אחד שמר
מכל משמר-
על צווארו היה תלוי מטבע זהב הבריאה, אותו מטבע שקיה הספיקה
למסור לו באותה שניה שידיו ניתקו מידיה בין שמים וארץ. בונור
התבונן במטבע בכל זריחה ובכל שקיעה, גם כשחצה מדבריות וגם
כשנדד בהרים מושלגים. ככל שהרחיק במסעו הבין בונור את עוצמת
האמת החקוקה על המטבע של קיה-
"אין מקום שהוא רחוק מידי".
בונור הבין אט-אט כי בנוסף למימדי המרחק והזמן, קיים מימד
חשוב לא פחות, אך נסתר מהעין- מימד האמת. בונור חש תחושה עמומה
כי המציאות האופפת אותו אינה האמת המוחלטת והיה נחוש בליבו
למצוא את אותה אמת נסתרת. בונור שוחח עם כל יצור שפגש בנדודיו
בתקווה לדלות ממנו שבב של מידע אודות אותה אמת, אך לשווא.
בונור ראה מראות נפלאים ושוחח שיחות נהדרות, אך אף אחד לא
הצליח לקרב אותו לאותה אמת פנימית שפיעמה בליבו. הוא חצה
מדינות ויבשות ולא ידע מנוח, עד שהגיע לממלכה רחוקה - ממלכת
לומביני. לומביני היתה ממלכה קטנה ששכנה למרגלות רכס ההימלאיה
ובמבט ראשון הזכירה לבונור אינספור ממלכות שבהן כבר ביקר. הוא
היה תשוש ורעב וחיפש מקום להניח את ראשו. הוא שאל עוברים ושבים
היכן יוכל למצוא את שליט הממלכה, היכן נמצא ארמון המלוכה?
שמו של בונור היה מוכר היטב בממלכות רבות שהיו קרובות
לממלכתו, ולעיתים קרובות לאחר שהציג את עצמו, הציעו לו משפחות
המלוכה אירוח כיד המלך, ולכל זמן שיחפוץ. אולם בונור לא חיפש
תענוגות, הוא חיפש את האמת וברגע שהבין כי לא ימצא אותה במקום
מסוים לא היסס להמשיך הלאה. ככל שהתרחק בונור מממלכתו כך זכה
ליחס פחות ופחות מכובד. לעיתים השתכן בבתי משפחות מקומיות
שריחמו עליו, לעיתים חשבו כי הוא משוגע והוא גורש בבושת פנים.
בגדיו הפכו בלויים ומחלפות שיערו נקשרו עד כי היה מוכרח לגלחן.
לא נותר עוד זכר להיותו נסיך לשושלת אצילה.
גם בממלכת לומביני הרחוקה לא חשב בונור כי יכירו אותו, אך מתוך
הרגל, שאל כל אדם שפגש היכן יוכל למצוא את המלך. אחד מהם, אדם
קטן וכפוף עם משקפיים מצחיקים ופנים מחויכות, יעץ לו-
"אל תחפש את המלך, הוא לעולם לא יאמין לך כי הינך נסיך
ויצווה לגרש אותך מן הממלכה".
בונור הנהן בראשו בנימוס ושאל בשנית היכן נמצא ארמון
המלוכה-
"איני יודע מדוע, אך ליבי אומר לי כי במשפחת המלוכה יוכלו
לסייע לי".
האיש הקטן קימט את מצחו ואמר-
"אם כך הדבר, אסביר לך כיצד להגיע לארמון, אך לכשתגיע נסה
לפגוש את הנסיך ולא את המלך. הנסיך סידהארטה הינו בעל לב רחום
ויסייע לכל יצור- בין אם נסיך או פרעוש. כנראה שאליו מתכוון
ליבך".
האיש הסביר באריכות את הדרך לארמון ונפרד מבונור בחיוך.
בונור היה אסיר תודה ואפפה אותו תחושה לא מוסברת של עליצות.
למרות שהיתה זו שעת לילה מאוחרת ועל פי הסברי האיש נותרו
לבונור עוד שש שעות של הליכה עד לארמון, נעלמה תשישותו כלא
היתה. בונור הלך בקצב מהיר כשהוא מתבונן במטבע שעל צווארו
וחייך.
"אין מקום שהוא רחוק מידי"...
בונור צעד כל אותו לילה ושר לעצמו שירים מימים רחוקים.
שירים שהזכירו לו את קיה. להפתעתו, השירים שעד לא מזמן הזכירו
לו בכאב את תמונתה של קיה הנעלמת במרומים, חזרו לקבל את
משמעותם המקורית והזכירו לו תמונות מהימים היפים איתה, ימים של
תום, ראשוניות בתולית וצחוק מתגלגל.
שש שעות ההליכה שבתחילה נראו לבונור כמפרכות חלפו כהרף עין
ובאשמורת האחרונה של הלילה, דקות מעטות לפני זריחת השמש, הגיע
בונור אל גן קסום ועצום בגודלו - גן ארמון המלוכה. כאשר החלה
השמש להפציע הוא עצר לרגע על מנת להתרשם מיופיו המדהים של הגן.
זו היתה השעה שבה התבונן כל יום במטבע שעל צווארו, וכאשר אחז
אותו בידו עברה בראשו המחשבה: "כמה יפה פה! חבל שקיה לא נמצאת
איתי לראות זאת". לפתע שמע בונור קול קורא אליו מאחור.
"בוקר טוב ידידי! יופי של זריחה, נכון?"
בונור ניתר לאחור ומבטו פגש בעץ תאנה אדיר מימדים אשר
תחתיו, על האדמה, ישב גבר שבונור לא יכול היה לאמוד את גילו-
כרסו ענקית כשל אדם מבוגר וחיוכו, ענק אפילו עוד יותר, אך זורח
כחיוכו של ילד קטן. כאשר בונור הסתובב פרץ הגבר בצחוק גדול.
"לא התכוונתי להבהיל אותך, אני פשוט אוהב מאד את הזריחה
וקצת הסתרת לי אותה. התרצה לשבת עמי לצפות בה?"
בונור התקרב אל האיש השמן שהמשיך לצחוק צחוק מדבק, ועד מהרה
מצא את עצמו ישוב על הקרקע וצוחק גם הוא עד דמעות, בלי להבין
מדוע. מחשבה מהירה חלפה בראשו-
"לא צחקתי ככה אולי 200 שנה, הפעם האחרונה היתה כאשר קיה
עוד היתה לצידי..."
השניים ישבו וצפו בשמש עד שעלתה לגובה שבו סינוורה את
עיניהם. בונור הסיר את מבטו מן השמש ופנה להתבונן שוב באיש
המוזר.
"איש חביב, התוכל לומר לי היכן אוכל למצוא את הנסיך
סידהארטה?"
האיש חייך אליו.
"צר לי ידידי, הנסיך סידהארטה איננו כאן. לא תוכל למצוא
אותו בסביבה, וספק אם אי פעם תמצא אותו בכלל".
בונור הביט בו בעצב ונאנח.
"כל כך חבל, היתה לי הרגשה שהוא יוכל לעזור לי. ובכן, איש
יקר, תודה לך על שגרמת לי למעט רגעי אושר אמיתיים. עלי להמשיך
כעת במסעי, היה שלום!"
האיש חייך אל בונור חיוך ממזרי.
"שב בונור ידידי, שב רק עוד רגע, אולי אוכל לעזור לך".
בונור חזר לשבת תוך שהוא מתפלא כיצד האיש יודע את שמו.
"נעים מאד בונור, שמי סידהארטה"
האיש המשיך לחייך.
"אני חושב שאתה מחפש אותי אך צר לי לאכזב אותך, אינני
נסיך".
בונור הקשיב בפליאה וסידהארטה המשיך-
"אמנם אני בן לשושלת גואטמה בממלכת לומביני ונולדתי כנסיך
בדיוק במקום הזה, תחת עץ התאנה, אולם נסיבות חיי הובילוני
לוותר על המלכות ולהתמחות כמאלף דרקונים".
בונור חש צמרמורת מטפסת במעלה גבו במהירות ומחשמלת את
עורפו- בפעם האחרונה שפגש בדרקון זה נגמר רע מאד. זה אמנם היה
מזמן, אך בונור לא רצה שום קשר, לא עם דרקונים ולא עם מאלפי
דרקונים. וחוץ מזה, חשב בונור, במקום שממנו אני בא אף אחד לא
מאלף דרקונים. המטרה היא אחת ויחידה - להרוג אותם!
"סליחה", אמר בונור במהירות, "כנראה שטעיתי בכתובת. אין לי
כל עניין באילוף דרקונים. לא ראיתי דרקון כבר 200 שנה, ואני
מקווה שזה ימשך כך. להתראות לך!".
בונור הסתובב והחל להתרחק במהירות כששמע את סידהארטה קורא
לו
"היה שלום בונור, אך לפני שתלך, ענה לי על שאלה אחת
ויחידה- אם אינך מתעניין בדרקונים, מדוע יצאת למסע כל כך ארוך
בעולם כשאתה לוקח עמך דרקון כל כך גדול וכבד לכל מקום?"
בונור הפך חסר סבלנות.
"סידהארטה ידידי, אני חושב שאתה הוזה, לא הגעתי לכאן רכוב
על דרקון, בזה אתה יכול להיות בטוח".
"בזה אני אכן בטוח", חייך סידהארטה, "אך מה אם אומר לך
שהגעת לכאן כשדרקון רכוב עלייך?! הרם ראשך והבט!".
בונור חש כי סבלנותו פוקעת אך כשהרים את מבטו לנקודה שמעל
ראשו גילה שם את מראהו המבעית של היצור הענקי והמגעיל ביותר
עלי אדמות - דרקון!
בונור קפץ באימה ושלף את חרבו, מנופף בה מעל ראשו, אך לא
היה לו סיכוי. הדרקון היה זריז והתחמק ממנו בקלות. בונור
הסתחרר ונפל על האדמה, ובכל פעם שניסה להתרומם הדרקון הטיח
אותו חזרה לרצפה כמו היה בובת סמרטוטים. סידהארטה ישב והתבונן
בשניים במשך מספר דקות ולפתע, ללא שום הכנה מראש, החל לצחוק
שוב את צחוקו הרועם.
בונור הזדעזע.
האיש שאותו חשב לידיד יושב וצוחק כאשר הוא נמצא בסכנת
חיים! אך כעבור מספר שניות נוכח בונור לדעת כי ככל שהמשיך
סידהארטה לצחוק, כך הלך הדרקון וקטן, עד שמקץ מספר דקות הצטמק
כמעט לחלוטין ונותר ממנו רק יצור קטן ולא מפחיד בגודל ארנב
בית.
בונור נפעם.
"איך עשית את זה?"
"אמרתי לך ידידי", השיב סידהארטה, "זה הדבר היחיד שאני
יודע לעשות, לאלף דרקונים..."
"באמת, אינני מבין, כיצד הצלחת לכווץ אותו, סידהארטה?"
השתאה בונור, והוסיף- "עכשיו אוכל להרוג אותו בקלות!".
סידהארטה עצם את עיניו ולחש-
"אי אפשר להרוג דרקון, בונור. בוא שב ואספר לך סיפור".
בונור התיישב וסידהארטה התחיל בסיפורו-
"לכל אדם יש דרקון שנמצא צמוד אליו עשרים וארבע שעות
ביממה לאורך כל חייו, מיום הולדתו ועד יום מותו. רוב האנשים,
בונור, אינם יודעים כלל שיש להם דרקון. יש כאלה שחושדים שיש
להם דרקון אך מעדיפים לחשוב שהוא לא קיים. אין זה משנה אם הם
חושדים בקיומו או לא, בונור. רוב האנשים פשוט סוחבים אותו על
כתפיהם במשך שנים ארוכות וכורעים תחת משקלו, ואילו הוא בתמורה-
מהתל בהם, צוחק עליהם והופך אותם לאומללים. הם מאשימים את כל
העולם בצרות ובסבל הפוקדים אותם, אך לא מבינים שהדרקון הוא
הגורם לכך".
"אינני מבין, אם כך", שאל בונור, "מדוע לא להרוג אותו
וזהו?"
סידהארטה נאנח.
"הו, בונור ידידי, אל לך לנסות להרוג את הדרקון. ככלל, קשה
מאד עד בלתי אפשרי להרוג דרקונים, אך גם אם מצליחים התוצאה היא
איומה! אותם המעטים שהצליחו להרוג את הדרקון שלהם מתו באותה
שניה בדיוק. אדם אינו יכול לחיות בלי הדרקון שלו בונור, חשוב
שתבין זאת".
בונור חש אובד עצות.
"אז מה אוכל לעשות? האם נגזר עלי לחיות בסבל האינסופי
שהדרקון ממית עלי?"
סידהארטה השיב בחיוך.
"לא בונור, ודאי שלא, זו בדיוק ההתמחות שלי- אילוף דרקונים!
כל אדם מסוגל לאלף את הדרקון שלו, להכניע אותו, ולנצל את הכוח
הרב שלו לתועלת חיובית. זוהי מלאכה קשה אך משתלמת ביותר".
בונור התבונן בו בתחינה.
"האם תוכל לאלף את הדרקון שלי? אהיה מוכן לתת את כל אוצרות
ממלכתי אם תהיה מוכן לעשות זאת"
"צר לי בונור, אינני יכול לאלף את הדרקון שלך. כל אדם יכול
לאלף רק את הדרקון שלו ואת זאת אתה מוכרח להבין, אך אם תרצה
אשמח ללמד אותך את מלאכת האילוף, ובתמורה לא אדרוש דבר
מאוצרותיך. אינני זקוק עוד לדברים כגון אלו, אך אדרוש ממך דבר
אחר- תצטרך להבטיח לקבל על עצמך מספר כללים לפני שנתחיל
בלימודי האילוף".
"מהם הכללים?" שאל בונור- "אני מבטיח לקיים אותם ללא
רבב!"
"הכללים הם פשוטים, אך חשובים להצלחת הלימוד. עליך להתחייב
להישאר עמי כאן, תחת עץ התאנה במשך עשרה ימים ועשרה לילות.
בתקופה זו אדאג לכל מחסורך ולא תהיה לך דאגה חומרית כלשהי.
הלימודים יחלו מדי יום כשעה לפני זריחת השמש, ויימשכו ברציפות
עד כשעה לאחר שקיעתה. עלייך לבצע ברצינות ובדייקנות את כל
ההוראות שתקבל על מנת שתצליח להתבסס בטכניקה של שיטת האילוף.
האם אתה מוכן לכך?"
בונור נשם נשימה עמוקה.
"אני מוכן!"
"אם כך", ענה סידהארטה, "אבקש רק עוד דבר אחד קטן- מסור לי
בבקשה את המטבע אשר אתה עונד לצווארך. אל דאגה, אחזיר לך אותו
ביום העשירי".
בונור התכווץ במקומו.
"את זאת לא אוכל לעשות אדוני. זוהי המזכרת היחידה שנותרה
לי מאהובתי"
"תיארתי לעצמי שיש לו ערך רגשי עבורך. ראיתי זאת כשהתבוננת
בו בשעת הזריחה, אך עליך להבין, בונור, כי הדבר הוא לטובתך.
סיכוייך להצליח באילוף הדרקון בלתי אפשריים כל עוד תענוד את
המטבע לצווארך. האמן לי בונור, אשמור עליו עבורך מכל משמר".
בלב כבד הסיר בונור את המטבע מעל צווארו והפקידו ביד רועדת
בידיו של סידהארטה.
"תודה בונור. אני שמח שאתה בוטח בי. כעת שכב לנוח, ומחר
בבוקר נתחיל בתרגול. צפויים לך עשרה ימים קשים ומפרכים, אך אני
סמוך ובטוח שתצליח במשימה".
בונור שכב לנוח תחת עץ התאנה. גופו התשוש קיבל בשמחה את
שנת הלילה העריבה, אך ליבו השתוקק ליום המחרת, ליום שבו יתחיל
לאלף את הדרקון שלו...
למחרת, שעה לפני עלות השחר העיר את בונור קול פעמון קטן.
הוא פקח את עיניו שהסתגלו אט-אט לאפלה, וראה מולו את סידהארטה
יושב ומחייך כהרגלו. בונור הזדקף בציפייה דרוכה למוצא פיו של
מורהו החדש, וסידהארטה המחוייך פתח בדבריו-
"היום, בונור, נתחיל ללמוד את מלאכת אילוף הדרקון. זוהי
טכניקה שגיליתי והתחלתי לפתח ביום הולדתי השישי, היום בו
גיליתי לראשונה את הדרקון שלי, בדיוק במקום הזה, תחת עץ התאנה.
התבונן בדרקון שלך בונור. התבונן בו ואל תגיב. התרשם ממנו כפי
שהוא נראה כרגע, לא כפי שהיית רוצה שהוא יראה- אם הוא ענק-תן
לו להיות ענק, אם הוא קטן-תן לו להיות קטן, אם הוא מגעיל-שיהיה
מגעיל... התבונן בו כפי שהוא, ואל תגיב אליו בשום צורה"
בונור הרים מבטו לנקודה שמעל לראשו.
"אבל, איני רואה דבר"
"ובכן, בונור, המצב שבו הדרקון נסתר מעיניך הוא המצב בו
חיית כל חייך. אל לך להתאכזב. דרקונים הם חמקניים ואינם
מעוניינים להתגלות- לפעמים הם מעליך, לפעמים מאחוריך, לעיתים
אפילו מתחבאים בתוכך. עליך להגיע לריכוז גבוה על מנת לראות את
הדרקון שלך".
בונור חידד כל עצב ועצב בגופו כמו נמר המשחר לטרף. אט-אט
החלה להתבהר מולו תמונה שבתחילה היתה אוורירית, אך ככל שנקפו
הדקות הפכה לממשית ביותר- הדרקון שלו! הוא כבר לא היה בגודל
חיית המחמד מאתמול. הוא חזר להיות ענקי ואימתני, אך לא ניסה
לתקוף. בונור זכר את דברי סידהארטה והמשיך להתבונן בו ללא
תגובה. הדרקון שינה את צורתו וגודלו, מנסה לגרום לבונור
להגיב, אך בונור נותר דומם ומתבונן בלבד. ככל שעברו השעות נוכח
בונור כי רמת הריכוז שלו מתחדדת והולכת, ואילו הדרקון הולך
וקטן, בדיוק כמו ביום האתמול.
במשך שלושה ימים נאבק בונור ברגשותיו. הוא שנא את הדרקון.
האינסטינקט הבסיסי שלו היה לחסל אותו, אך דבריו של סידהארטה
הדהדו במוחו- "אותם המעטים שהצליחו להרוג את הדרקון שלהם מתו
באותה שניה בדיוק. אדם אינו יכול לחיות בלי הדרקון שלו בונור,
חשוב שתבין זאת".
בכל פעם שבונור אפילו העלה במחשבתו את עצם הרעיון לתקוף,
הדרקון צמח שוב למימדים מפלצתיים, אך בתום שלושת הימים
הראשונים הרגיש בונור כה מרוכז, שהדבר לא עלה עוד במוחו. שלווה
אפפה אותו והוא חיכה להנחיות חדשות מסידהארטה שישב מולו כל
העת.
בבוקרו של היום הרביעי צלצל שוב הפעמון הקטן וסידהארטה
חייך אליו.
"יפה בונור, עברת את השלב הראשון. בימים שחלפו גילית
שהדרקון שלך שואב את כוחותיו הישר ממך. כל כוחו של כל דרקון
טמון במידה שבה הוא מצליח לגרום לבעליו להגיב למעשיו. דרקונים
חיים על מנת להציק לנו, בונור, ובכל פעם שהם מצליחים לגרום לנו
סבל הם מתחזקים. כעת אתה כבר יודע שהם עושים זאת כל הזמן, גם
לאלו שאינם מודעים לקיומם. שים לב, בונור, נותרו לך כעת עוד
שישה ימים לעבוד ברצינות. היום הוא יום חשוב מאד עבורך. היום
תתחיל לגלות כמה דברים חדשים לגבי אופיים של דרקונים".
בונור ישב והקשיב ללא ניע. כל ריכוזו היה נתון רק לדבר אחד
- הדרקון.
סידהארטה המשיך-
"היום תגלה, בונור, שדרקונים יכולים לשאוב את כוחם משני
מקומות בלבד - העבר, והעתיד. מקומות אלו בונור הם מקומות
מסוכנים ביותר כאשר לא יודעים להתנהג בהם כראוי. דרקונים רק
מחכים ומצפים לרגע שבו תחשוב על העבר או על העתיד, או אז,
נפתחת להם דלת למחשבותיך והם יכולים להתעלל בך כאוות נפשם. שים
לב בונור, שהשלווה והאושר שחשת בימים האחרונים היו רק משום
שהתמקדת כל העת בהווה, ולא הגבת לדרקון שלך בשום מקרה.
בונור הנהן בעיניים עצומות.
"אני חייב להזהיר אותך, בונור, כי דרקונים אינם רגילים
שמתעלמים מהם כל כך הרבה זמן. היום ובימים הקרובים הדרקון שלך
ינסה עליך תעלולים שפלים במיוחד. הוא יעשה הכל על מנת לגרום לך
להלחם בו, אך ברגע שתצא מן הריכוז, אפילו לשניה, נצחונו מובטח!
זכור זאת היטב בונור".
תנועה קלה בעפעפיו של בונור. כעבור כמה דקות הבין -
סידהארטה צדק. הדרקון החל להשתולל מזעם. הוא התעופף מכל כיוון
של בונור, כשהוא לוחש באוזניו מילים נוראיות. הוא הזכיר לו כל
מאורע עצוב או מפחיד שאי פעם חווה בחייו. צמרמורות של פחד
וצינה עטפו את בונור, אך הוא לא נשבר. הוא המשיך להתבונן
בדרקון ללא תגובה, מסרב להיכנע.
סידהארטה התבונן בו בגאווה.
"יפה מאד בונור, המשך כך! זכור דבר חשוב- ברגע שהדרקון
משתמש נגדך בנשק הזיכרונות מהעבר או המחשבות על העתיד ואתה לא
מגיב למעשיו השפלים, מאגר התחמושת שלו הולך ומידלדל. דרקון
לעולם לא יוכל להשתמש שוב באותה מחשבה או זיכרון נגדך. לעומת
זאת, אם תגיב, כמו שאתה ורוב בני האדם רגילים לעשות, המחשבה או
הזיכרון יינתזו חזרה אל הדרקון והוא יוכל להשתמש בהם נגדך שוב
ושוב.
הדרקון לא ויתר! למרות שכוחו נחלש מרגע לרגע, הוא שלף
ממאגר התחמושת כל מחשבה אפשרית שתוכל להוציא את בונור מריכוז.
למרות הקושי העצום בונור לא התכוון להיכנע. הוא הדף את המחשבות
והזיכרונות במיומנות של מאלף דרקונים מקצועי, ושמר על ריכוז
עילאי. אבל אז, ללא כל התרעה מוקדמת ירה הדרקון לכיוונו צרור
מחשבות שהקפיאו את דמו באחת. הוא שמע קולות לוחשים ולא יכול
היה אפילו להצביע על הכיוון ממנו הם מגיעים -
"קיה"
"קיההההההה"
"איפה היא, בונור? איפהההההההה ?"
"שכחת אותה, בונור? שכחת את קיהההההה?"
בונור הרגיש חרבות ננעצות בבטנו, אך הוא לא הרפה מלהתבונן
בדרקון. זה היה הנשק השטני והמכוער ביותר שהדרקון מצא במאגר
התחמושת שלו. בונור הרגיש שהוא חייב לקום ממקומו ולהרוג את
היצור הנאלח הזה אחת ולתמיד, אך הוא לא מש ממקומו ונשאר דומם.
ככל שנקפו הדקות הרגשתו של בונור השתפרה. מרגע לרגע הוא הרגיש
שהוא נעשה קל, עד שברגעים מסוימים נדמה היה לו שהוא פשוט מרחף
באוויר תחת עץ התאנה.
היום חלף והגיע הלילה. הלילה חלף והגיע היום. בונור איבד
את תחושת הזמן והמרחב. הוא לא היה עוד תחת עץ התאנה. הוא לא
היה עוד נסיך. הוא לא היה עוד בונור. גופו הבהב ושינה מצבי
צבירה בקצב אדיר. אטומים ומולקולות שינו את מקומם ללא הפסק.
בונור מת ונולד מחדש מיליוני פעמים בכל שניה. בונור הפך לתודעה
בלבד במציאות אינסופית שקיימת במימד אחד בלבד - ההווה. בונור
מצא סוף-סוף את האמת העתיקה שהיתה טמונה בתוכו ושאחריה חיפש
ללא הרף - השינוי! בונור הבין כי הוא משתנה באופן קבוע, וכמוהו
גם כל היקום הסובב אותו. אין רגע אחד שדומה למשנהו. כל ניסיון
לשחזר תחושה מסוימת או למנוע תחושה אחרת נדון מראש לכישלון.
זהו הגורם היחיד לסבל האנושי, ואפשר לעקור אותו מן השורש.
בונור הבין שעל מנת להיות מאושר הוא חייב לחיות כל שניה מחייו
בהווה, לשמוח בטוב ולקבל את הרע מתוך הבנה פשוטה שכל דבר ביקום
הוא בר חלוף. בונור חש כיצד אהבה גדולה ממלאת את ליבו- אהבת
אמת שאינה תלויה בדבר. זרמים של אושר אינסופי חלפו בגופו...
צליל פעמון קטן נשמע במרחק.
הפעמון של סידהארטה. בונור חייך.
הוא פקח את עיניו באיטיות ופגש בחיוכו האינסופי של
סידהארטה.
"כל הכבוד בונור, הגעת לבוקר היום העשירי בתרגול האילוף.
היום הוא היום האחרון שלנו יחד. ננצל אותו על מנת להפיק את
מירב התועלת ממה שלמדת. התבונן בדרקון שלך בונור".
בונור הביט אל עץ התאנה. מאחוריו ניצב בהוד והדר יצור
מדהים ביופיו. בונור הביט בו בהשתאות.
סידהארטה המשיך.
"זהו הדרקון שלך בונור. בימים האחרונים הפכת אותו ליצור
אציל נפש שישרת אותך ויעניק לך את כל כוחותיו. כמובן שאם לא
תטפל בו כפי שלמדת הוא לא יהסס להתמרד. זהו טבעם של דרקונים,
בונור. עליך להשקיע באילופו זמן קצר מידי יום ועד מהרה תיווכח
שמלאכה זו נעשית קלה יותר ויותר".
בונור הביט בדרקון וטיפס על גבו בזהירות.
"אל חשש, הדרקון שלך כבר מאולף. שים לב בונור- את היום העשירי
לא נקדיש עוד לאילוף. היום משימתך תהיה שונה במקצת. במשך
שהייתך פה צברת כוח רב עוצמה של אהבה אינסופית. היום משימתך
היא להפיץ את כל אותה אהבה לכל אותם אלו שעדיין לא זכו בה. אל
תשכח שישנם אנשים רבים בעולם שסובלים סבל יום-יומי הנובע אך
ורק מתוך חוסר ידע באילוף דרקונים. לעולם אל תכעס עליהם. זכור
כי גם אתה סבלת כך אך לפני מספר ימים. צא לעולם בונור, ובסוף
היום חזור וספר לי מה ראית".
טפיחה קלה של בונור על גבו של הדרקון ושניהם נמוגו לעבר
האופק. בונור חלף על פני כפרים וממלכות. בחלקם ביקר כבר בעבר
במסעו הארוך, אך הפעם התחושה היתה שונה. בונור התבונן ממעופו
בכל אותם אנשים עליהם דיבר סידהארטה ומחשבות רבות חלפו בראשו-
"כל החיים חייתי בין האנשים הללו ולא הייתי מודע לסבלם
העצום".
תחושת חמלה עצומה אפפה את בונור והוא הבין שעליו להעניק
מהאהבה הגדולה שבתוכו לכל מי שזקוק לה.
השמש החלה לשקוע ובונור חזר, כפי שהבטיח, לגן בממלכת
לומביני. הוא נחת במקום שבו שוחח רק הבוקר עם סידהארטה, אך
לתדהמתו מאלף הדרקונים בעל החיוך הענקי לא היה שם. בונור הביט
לעבר המקום שבו היה הארמון אך גם הוא נעלם כלא היה. הדבר היחיד
שנותר במקומו היה עץ התאנה אדיר המימדים שתחתיו ישב בונור עשרה
ימים ועשרה לילות. בונור התיישב תחת העץ ובליבו גמלה החלטה-
"האדם הראשון שאפגוש ואחלוק עימו את השלווה הגדולה שלי
תהיה קיה".
בונור הרהר.
"אני אחפש את קיה ואגלה לה כיצד לאלף את הדרקון שממרר לה
את החיים. קיה יכולה להיות מאלפת דרקונים מעולה, אם רק תרצה".
בונור קם ממקום מושבו ותהה מדוע סידהארטה עזב בלי להיפרד
ממנו. הוא ניגש לדרקון שלו, ותהייה נוספת צצה במוחו-
"האם אצליח למצוא את קיה?"
לפתע, על צוואר הדרקון ראה את התשובה לשתי התהיות שלו
תלויה ומנצנצת לנגד עיניו- הוא חייך את החיוך הרחב ביותר שחייך
מעודו, חיוך של מאלף דרקונים אמיתי, והביט במטבע זהב הבריאה.
בונור ידע-
אין מקום שהוא רחוק מידי...
יום הולדת 24 שמח. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.