עצור והזדהה. זה הדבר הראשון שלומדים בארץ. הדבר הראשון
האמיתי. הרבה אחרי מילים ומספרים ותורה וציור. מעט לפני ירי
לפלג גוף תחתון.
עצור והזדהה.

הסתכלתי בשעון בפעם השביעית. עדיין חמישה לשש. נראה כאילו לנצח
יהיה חמישה לשש. חמש כבר נגמר ושש מסרב להופיע. גם אני לא
הייתי מופיעה אם הייתי שש. מה יש לו לעשות כאן? להתבזבז על עוד
שעון? תוך חמישים דקות הוא יעבור וכולם יחכו רק לשבע.
אז הזמן עצר. מה עכשיו? להזדהות? אני לא אדא איפה להתחיל.

אני עצלנית. אני ביקורתית. אני קנאית. אני פחדנית.

אני ההפך המוחלט של עצלנית וביקורתית וקנאית ופחדנית.

אני יכולה לכתוב על הכל ועל כולם. מילים יזרמו לדף כמו מיד
האלוהים. בלי לעבור בראש, בלי לעבור בלב, בלי לעבור כלום.
מילים ריקות. ואני לא יכולה לכתוב מילה אחת כנה על עצמי. עצרי
והזדהי. חיילים חמושים מכוונים עליי את נשקם. עצרי והזדהי.
תירו בי עכשיו. אין לי מילים בשבילכם.

אני אוהבת. אני יצירתית. אני שנונה. אני כנה.

אני ההפך המוחלט של אוהבת ויצירתית ושנונה. אני ההפך המוחלט של
כנה.

החיילים ירו בי ועכשיו אני גופה. מילים זורמות מיד האלוהים.
גופה חיוורת עם עיניים כחולות בוהקות שרואות מכאן ועד לשמיים.
חיוך מרומז מגיח מהעיניים. חיוך שיודע הכל. אין יותר מה ללמוד.
גופה נרקבת שנרקבה כבר שנים ונהרגה לא מזמן. פצע הכדור עוד חם
מהחיכוך והדם עוד זורם ישירות מהלב והנה אני רקובה מיסוד העצם
ועד לעיניים הכחולות ולחיוך. הלב שלי רואה את העולם לראשונה.
כואב לראשונה. מילים ריקות. אין לי הספד לעצמי. אני אותיר את
הדף ריק.