שיכור חוצה את השביל
מתנודד בקצה גבעה,
כמו בכל לילה רגיל
תר אחר שרידי האהבה.
מפליא עצמו בשללו
בדרכים של יום עפר,
דעתו עליו אותו שוכחת
שומרת מחמדיה למחר.
ובין נטיפי אהבה רחוקה
הדליק הוא שחר עם אור מנורה,
ונעוריה שהפכו זרים לו
נטשו אותו בפינה עזובה.
חזתה היא את החסד
ומה יפים הם פרחי גנה
חזותה עטורת כנפיים
קצרים הם הימים שלה.
וכל מה שנותר הוא המסרים
אותם שלח אל עמק נטול תקווה,
מקדימה היא את הזמנים
שנותיה מנשבות כרוח שיכחה.
סובבה על עקביה
פנתה היא אל הכפר,
חזרה אל זריחות חייה
אהבה חיכתה לה שם.