כמה רועד יכול הכול להיות
לקחת את עצמך לעט, בלי המתנות,
לגדול בסבלנות בלי דחיקות
כמו ירח שבור שרוצה רק להיות.
צריך למיין את כל מה שיש בפנים
להוציא החוצה את כל הלא נעים,
לאמץ עמוק את האמת הפשוטה
ולאחוז חזק ברגע של שתיקה.
כל כך מוזרה היא המציאות הפנימית
שניים שיוצרים ביחד עולמות נפרדים,
כי לאבד הכול אפשר גם בשנייה
ומכל זה בסוף נשארת רק אפלה.
דברים שנוצרים לאט, בחושך מתפרקים
ואת מקומם בשקט יצורים אחרים תופסים,
עם בוא הערב געגוע אל חיי משיבים
ובזיכרונות עצובים את גופי עוטפים.
הראש שלי כבד, ויש בתוכי צעקה
מנסה להתרוקן, מנסה להיבלע,
נושם בכבדות ורוצה להיכנע
אבל עמוק בפנים יש מקום רק למועקה.
ממתין לשחר שאולי יביא איתו תשובות
יושב על השולחן עם רגליים שמוטות,
תקוות ופחדים סגרתי בקופסא
תוהה עם עצמי, אוחז ברגע של חולשה.