זה קרה לי פתאום.
פתאום הבנתי הכול.
היה לי חבר שקראו לו יואב, הוא היה די מקסים וחמוד וחכם
ומצחיק, באמת, הוא היה כמעט מושלם, אבל בכל זאת, זו לא הייתה
באמת אהבה, זה היה משהו אחר, לא יודעת וכנראה שגם לא אדע אף
פעם להגדיר את זה.

אני חושבת שהכול התחיל מיזה שאני והחברה הכי טובה שלי, אורית,
התנשקנו ערב אחד בכיתה י'.
ממש רצינו בזה, חשבנו שאולי זה מסקרנות והתעניינות ואני עדיין
לא בטוחה אם באמת הייתה זו סקרנות או שכבר אז, בגיל 15, הרגשתי
שאני אוהבת בנות.
פעם, באיזה ערב שישי אחד, כשעוד היינו ביחד, אני ויואב, הלכנו
למסיבה.
היינו די כעוסים וגם קצת עצובים, כעסתי על עצמי שאני כזו
פחדנית שאני לא עוזבת אותו.
אז לא כל כך התייחסתי אליו, קניתי לעצמי קצת טקילה ושתיתי,
כשאני שותה, אפילו קצת, אני נופלת, כי אני ממש רגישה.
הלכתי לי בין האנשים, רקדתי קצת, התנדנדתי, צחקתי, חיבקתי ואז
ראיתי אותה, והיא הייתה פשוט מ-ה-מ-מ-ת.
היו לה תלתלים בלונדיניים קצרים וקופצניים ועיניים עמוקות
וסוחפות עד כדי כך שאני לא זוכרת באיזה צבע הן היו, טוב, שתיתי
קצת...
בכל אופן, היא ניגשה אליי והייתה עצובה כל כך.
חיבקתי אותה חזק חזק חזק וזה היה החיבוק הכי מדהים שקיבלתי
בחיי עד לרגע ההוא (אני אוהבת חיבוקים).
אחר כך היא אמרה לי שקוראים לה נועה וישר חשבתי לי כמה נועה זה
שם מדהים ויפה, של מלאכיות עצובות ויפות.
אחר כך יואב חיפש אותי, וגם מצא.
אמרתי למלאכית שאני הולכת עכשיו , היא לא אמרה דבר, רק חיבקה
אותי שוב את אחד החיבוקים המדהימים שלה והצמידה לי נשיקה יפה
ונעימה כל כך לפה.

עברה כמעט שנה, ועדיין לא הפסקתי לחשוב עליה.
מאז לא ראיתי אותה שוב, אפילו שחיפשתי
אני תוהה אם היא זוכרת אותי בכלל, ואם כשניפגש, היא תזהה
אותי.

מאז, אני ויואב כבר נפרדנו, כן, קיבלתי אומץ לבסוף ויצאתי עם
עוד כמה בחורים, אבל הם הגעילו אותי
עכשיו אני מחפשת אותה.
ואני רוצה להקדיש לה שורה מ"אולי" של אביב גפן:
"ואם תראו ילדה עם עיניים איילה, תמסרו לה שאני עוד מחפש(ת)
אותה..."