[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
נקודת שבירה

יום חמישי, צהרי יום חם במיוחד, אחרי שבועיים ארוכים ומלאי
ציפייה, שחררו את פלוגת המפקדה הביתה. החום גרם לתחנה לזלוג
מים ולחות מרחוק, וכמה שהייתה קרובה המרחק נראה אינסופי. מזלי
ה"טוב" שישנו אוטובוס אחד אשר מוציא אותי מהחור המצחין הזה אל
מקום שניתן לקרוא לו ציביליזציה.
הולך לי באיטיות עם התיק המכביד על הגב ומסתכל אחורה אחת לכמה
רגעים, מקווה שהאוטובוס יהיה באופק רק כשאוכל להגיע אליו בזמן.

מבט קדימה אל עבר התחנה המתקרבת אל מול המבט אחורה לאופק
השומם.
"האוטובוס!" אמרתי לעצמי, האוטובוס נראה באופק, המחשבה הראשונה
בראשי הייתה שלא אספיק להגיע לתחנה בזמן. כאשר הרצון הוא כה
עז, מופעלות אותן הרזרבות אשר לא חשבנו שהן קיימות בנו. הרצון
הביתה והתסכול מהדחייה הדחיקו את העייפות. זה והעובדה
שהאוטובוס הבא הוא בעוד שעתיים.
הגעתי לתחנה, מתנשם בכבדות. האוטובוס בדיוק עצר והנוסעים החלו
לזרום לתוכו. פתחתי את אחד התאים הצדדים, והשלכתי אליו את
התיק, לא לפני שהוצאתי את הכרית שלי ממנו. כשעליתי לאוטובוס
הופנו אליי מבטים תמוהים, "מה החייל הזה עושה עם כרית ביד?"
לחשוב שההיגיון שלי לישון באוטובוס בנסיעה שאורכת יותר משעתיים
הוא פרי המצאתי בלבד.
מבטים שמאלה וימינה, חיילים, עייפים, שפוכים ליתר דיוק. הצבע
הירוק היה רוב באוטובוס. המושב האחורי היה פנוי למרבה ההפתעה,
המועדף עלי. זינקתי על הקצה השמאלי, השלכתי את הכרית על החלון
ונשכבתי באי נוחות מזוויעה, אלוהים יקלל את מי שהחליט להציב את
האוטובוסים הישנים של אגד לנסיעות ארוכות ושכוחות אל.
אם אגיד שהשינה הייתה ערבה, אשקר, מדי 10 דקות התעוררתי אך
התרגלתי, אי נוחות היא דבר מאפיין בצבא, הצבא שאני משרת בו
לפחות. אני לא איזה ג'ובניק זרוק בקריה, סתם זרוק רחוק מדי
מהבית. לאחר חצי שעה של מאבקים, לא צלחתי להירדם, התחלתי לסרוק
את היושבים סביב, עדיף להעביר את הזמן כך מאשר להביט בחול על
גבי חול על גבי חול ששוטף את הנוף מהחלון. כומתות בשלל צבעי
הקשת בין כיסאות האוטובוס, צנחנים, גולני, גבעתי, הנדסה,
שריון, מה לא? האזרחים שהיו על האוטובוס נראו כצעירים, אולי
חלק מאיזו קומונה או כפר צעירים באמצע שום מקום, בני לא יותר
מ-16, אולי 17, ניצנים עדיין.
תמיד תהיתי מה הצעירים מחפשים מחוץ לעיר, אולי ההורים שלחו
אותם כי נמאס מהם. למען האמת הם הרעישו לא מעט, כך שיכולתי
להבין את הצד השולח. לא פעם ההורים שלחו אותי בשמחה לכנרת,
לאילת, לצפון, לים המלח, לכל חור, כל עוד אני במרחק מה מהם,
אני שונא אותם! עכשיו אני חוזר בין חמשושים לאחת לשבועיים, והם
מצידם מאושרים עד הגג, בטח מזדיינים כל היום. כן, טוב לפחות לא
הייתה צריך לקנות אף פעם קונדומים, תמיד היו להם במגירות...
בין דברים אחרים. בעע... דיי, עצמתי את העיניים והשתדלתי לשלוח
את מחשבותיי רחוק מכאן.
נהג האוטובוס היה יותר כמו נהג שודים שבורח מהמשטרה, הבנתי
יותר את הטעם בלחגור חגורה באוטובוס - אך מי באמת עושה את זה?
אנחנו לא עם ממושמע. בכל פנייה מצאתי את עצמי נמרח על החלון או
על המושבים האחרים, אף אחד לא נותן לי לישון קיבינימט!
"הנהג שלנו חברה'מן, הוא ייקח אותנו לתימן.
הנהג שלנו הוא חביב, הוא ייקח אותנו לתל-אביב
הנהג שלנו הוא חמוד, הוא ייקח אותנו ליהוד".
אהה, רק שיפסיקו, מה ההמצאות האלה? הם כמו מקדחה ניידת.
"תמותו כבר!" האוטובוס השתתק והפנה מבטים אליי, כנראה שחשבתי
בקול רם שוב, תכונה ממש "מופלאה". קברתי את עצמי בתוך המעיל,
והסכמתי עם עצמי שזה היה אחד הדברים המצחיקים שעשיתי איי פעם
והחבר'ה ימותו על זה.
הנסיעה נמשכה, החלו להופיע יותר מכוניות, יותר אנשים, אנשים
מהלכים להם באמצע השממה, מסתבר שיש כאלה שחוסר המעש שלהם רב
משלי. עצרנו כמה פעמים בתחנות שנראה שאף אחד לא עבר בסמוך
אליהן כבר עשרות שנים, אלו עם השלטים הישנים של אגד.
מיזוג האוויר באוטובוס אף פעם לא היה לטעמי, או שמחניק, או
שהרוח המקפיאה גורמת לך לרצות להתכסות, ו-30 מעלות בחוץ, למען
השד!
לכביש היו שני נתיבים, ומתוך כנראה הרגל הנהג נסע בנתיב
השמאלי. הכביש ריק, הוא בשלו, מנטאליות ישראלית במיטבה. לפתע
האוטובוס סטה בפראיות ימינה, ועמו כל הנוסעים. לאחר התאוששות
מהירה הבטתי וראיתי פגר של פרה שרוע על הכביש...

"כאן חדשות ערוץ 2... חדשות ערוץ 10 עם מבזק... כאן חדשות
ערוץ 1 עם תשדיר מיוחד ממקום הפיצוץ, המקום שבו, כנראה, עלה
אוטובוס של חברת אגד על מטען בצידי הכביש.
אנו רגילים לראות כלי רכב צבאיים העולים על מטענים אך לא
אוטובוסים."


"חייל! חייל, תתעורר! הדופק שלו חלש, תביאו לכאן אלונקה,
מהר!"
"א... אהה... אני..."
"הרגע חייל, אנחנו נטפל בך, תביאו לכאן את האלונקה המזורגגת,
הוא חייב לעבור לבית החולים מיד!"
מיקדתי את שארית כוחותיי בניסיון לנשום וסגרתי את עיניי.

התעוררתי בחדר לבן, פנים מוכרות בירכו אותי.
"הבן שלכם בר מזל, הוא ישב במושב הרחוק ביותר מנקודת הפגיעה",
אמא החלה לבכות ואבא לקח אותה הצידה.
"כמה דאגתי לך, חשבתי שאתה מת", נעמה החלה לבכות תוך כדי שהיא
שמה ראשה על בטני.
שנאתי בתי חולים, הדבר המשמח היחיד שמתרחש בכלא הלבן הזה הוא
לידה, וגם זה מהול בכאב אינסופי, שלא אחווה לעולם.
לא רציתי לחשוב על כלום, לישון ולהתרחק, לברוח כמה שיותר מהר.
לא רציתי לראות את הפרצופים הבוכיים שלהם, בטח חשבו להספיד
אותי ברגע שקיבלו את שיטת הטלפון. הכרחתי את עצמי להירדם.

"עוד חצי שעה נהיה בבאר-שבע", קרא הנהג.
התעוררתי ושפשפתי את העיניים, מצאתי את עצמי שוב באותו
האוטובוס, שכוב בספסל האחורי בוהה בשממה האינסופית בחוץ.
"הנהג שלנו חברה'מן, הוא ייקח אותנו לתימן..." הילדות בהו בי,
עיניהם נראו ריקות, חלולות, חסרות חיים. הן החלו לקום
מכיסאותיהם ולהתקרב אליי.
"למה רצית שנמות? לא עשינו לך כלום. למה רצית שנמות?" הן החלו
להתקרב עם ידיהן מושטות אליי.
"דיי! תעזבו אותי! התחלתי להצטמק ביראה.


התעוררתי, ספוג בזיעה ורועד כולי.
"מה, מה קרה? הכל בסדר, עמית?" נעמה פנתה אליי, מפוחדת, היא לא
יודעת, ולא תדע, אחסוך ממנה את הזוועה הזאת.
"כלום, סתם חלום רע, אני בסדר, רק רוצה הביתה".

לאחר כמה שעות הרופא החליט לשחרר אותי הביתה, מסתבר שכל הדם
שהייתי מכוסה בו לא היה דמי שלי, ופרט להלם לא נפגעתי כלל.
הבית נראה אחרת, כנראה שהפעם באמת התגעגעתי אליו. האוכל היה
מוכן, החדר היה מסודר - לבטח לא איך שהשארתי אותו בפעם האחרונה
שהייתי בבית. לא שמתי לב לדברים הללו, לטרחה של ההורים שלי, הם
בקושי רואים אותי, ואני מצדי ממהר לנסוע לנעמה ברגע שאני חוזר.
אחת הקללות בלהיות בן יחיד, להורים אין אף אחד מלבדך, והמעשים
שלך משליכים בבית על סדר היום שלהם.
נכנסתי למקלחת והדלקתי את המים החמים, קיוויתי שהיום הזה יתאדה
בחום המים ואוכל ללכת לישון בשלווה. סגרתי את עיניי, בחושבי על
נעמה ועל הזמן שאבלה איתה, הבטחתי לה שנלך ללונה-פארק החדש
שנפתח בתל אביב, שלוחה של הלונה-פארק הענק באורלנדו.
ניסיתי, אך לא יכולתי לחשוב עליה, עלו בראשי שוב ושוב תמונות
מהנסיעה המחרידה באוטובוס הדמים. פתחתי את עיניי, להתנער
מהמראות. המים נהיו אדומים כדם! "דיי!" צעקתי בכל הכוח.
נשמעו דפיקות על הדלת, "עמית, אתה בסדר? מה קרה?" קולה של אמי
ניפץ את ההזיה. "כן, הכל בסדר, אמא". הגברתי את זרם המים עד
לכוויה ממש, רציתי להעלם יחד עם האדים באוויר.

יום למחרת הגיעו הנציגים מחיל הרפואה ביחד עם מני, מפקדי
הישיר.
"אנו מבינים שעברת חוויה טראומטית מאוד, לאחר שיחה עם מפקדך
החלטנו לתת לך כשבוע מנוחה ולאחר מכן תחזור לבדיקה בחר"פ". מני
חייך, הוא קילל כל רגע שהייתי פקוד שלו. שניהם הסתובבו ופנו
לדבר עם ההורים.
הכל בגלל הצבא הזה, אלמלא המסגרת המסריחה הזאת לא הייתי צריך
לנסוע באוטובוסים, שלא נדבר על החור שנידונתי לשרת בו.
משך היום שלי היה מורכב ברובו משכיבה או ישבה בחדר, לא יכולתי
לאכול, בקושי שתיתי, ובין לבין שמעתי את אמא שלי מסננת לאבא
כמה מילים על פסיכולוגים למיניהם, לא עניין אותי ממש.
הפלאפון צלצל... "היי עמית". "היי" "מה שלומך? אתה רוצה שאני
אקפוץ לבקר? אתה צריך משהו?" איני יודע למה, שאלותיה הרתיחו
אותי, "תעזבי אותי!" צעקתי את עבר הטלפון וזרקתיו על הקיר. למה
עשיתי זאת? היא לא עשתה לי דבר. החלטתי שנמאס לי ונשכבתי
לישון.

התעוררתי שכוב על החול, הבטתי מעלה אל עבר השמים העכורים, הם
בישרו גשם שהחליט לא לבוא, נראה כמתאפק.
קמתי והתחלתי ללכת, הרוח דחפה אותי אל כיוון האופק. לאחר כמה
דקות של הליכה הגעתי לבית קברות מבודד. ראיתי התקהלות של אנשים
סביב שלושה קברים.
"חברים יקרים, התכנסנו כאן על מנת לחלוק כבוד אחרון לבנותינו
שנספו בטרם עת. נעמי, אווה וליטל, נלקחו מאיתנו, אל לנו לדאוג,
כי שלושתן ביחד עכשיו". לצד האנשים ישבה ילדה קטנה על הספסל,
מחזיקה בובת דובי קרועה. היא הסתכלה עלי, עיניה נראו קרות
כקרח. "זה הוא!" היא החלה לצעוק והצביעה עליי. האנשים החלו
לפנות לכיווני. "אתה רצחת את הבנות שלנו, עכשיו תשלם!" עצמתי
את העיניים, חיכיתי שהמציאות תכה בי בחוזקה ותעיר אותי, אך דבר
לא קרה.
התחלתי לזוז אחורה והרגשתי את עצמי הולך על הקצה. פקחתי את
עיניי ומצאתי את עצמי עומד על קצהו של הר, וההמון מולי, דוחק
אותי לפינה.
"רוצח! שונא ישראל! תהרגו אותו!"
הבטתי אחורה, הסתכלתי עליהם, ראיתי את הילדה הקטנה קורעת את
הבובה שלה מרוב זעם. מאסתי בכל והחלטתי ליפול...


לקום מנפילה הוא אחד הדברים שנהניתי ממנו יותר מכל בחלומות, אך
לא היה דבר שנהניתי ממנו באותו הזמן, הכל נראה לי בוסר וחסר כל
טעם.
יום לאחר מכן הגיע נציג מהצבא, הוא הציג את עצמו כפסיכולוג
צבאי.
"שלום עמית, שמי הוא צבי, אני פסיכולוג צבאי, באתי לנסות לעזור
לך."
"במה כבר אתה יכול לעזור לי?" השבתי בקרירות.
הוא לא הסס ומיהר להשיב, "אולי נתחיל בכך שתספר לי מה מפריע
לך".
"מה מפריע לי? מה מפריע לי?! מפריע לי שאני לא יכול לישון
בלילה, מפריע לי שבכל פעם שאני עוצם את העיניים אני מרגיש שאני
צריך להיות כמה מטרים מתחת לאדמה, מפריע לי שמאשימים אותי
בהכל."
"אתה לא מצליח לישון?" שאל שוב.
"אסור לי ללכת לישון! אם אני נרדם הם חוזרים", השאלות הכעיסו
אותי, הוא לא עוזר לי, הוא חולב אותי.
"מי אלו הם?" שאל, לא עניתי לו.
הוא המשיך בעוד כמה שאלות סתמיות, ברך אותי לשלום ופנה לדבר עם
אמא. הוא דיבר הרבה, וכל מה שהיא עשתה היה להנהן ולהביט בי
במבט מודאג.
נעמה הגיעה לבקר אותי בערב. נראה כי דאגה יותר מאמא שלי,
הסתכלה עלי בפנים חיוורות, נוגעת במשהו מת, או גוסס לפחות.
"אני... אני מצטער על הפעם הקודמת, לא... לא התכוונתי, לא
הייתה לי זכות".
"זה בסדר עמיתי", היה נראה על פניה שלא לגמרי סלחה לי על כך.
רוב הזמן העסיקה את עצמה בלספר לי מה היה לה בתיכון, סידרה לי
את החדר וכולי. אולי היא לא מגיעה לי, זקוקה למישהו אחר, שידאג
לה יותר ממני, שתראה הרבה יותר משהיא רואה אותי, מעניין איך
היא סובלת אותי.

נעמה הלכה הביתה בערב, ההיפר אקטיביות שלה עייפה אולי למרות
שלא התאמצתי יתרה.
נשכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. אמא ניגשה אליי עם כוס מים,
והושיטה לי את ידה השמאלית.
"מה זה?" שאלתי בהיסוס.
"הכדור הזה יגרום לך להרגיש יותר טוב", אמרה ברוגע. איזו אמא
תעשה רע לבנה, בלעתי את הכדור עם המים, והיא עזבה את החדר.
המשכתי לבהות בתקרה, הערכתי את האחידות של הצבע הלבן, התרכזתי
במשהו אחד.

התעוררתי, ראשי הרגיש כבד ומסוחרר. יצאתי לסלון וראיתי את
כולם ממהרים לצאת.
"היי, לאן אתם הולכ..." הדלת הספיקה להיטרק. פתחתי את הדלת,
מצאתי את עצמי עומד בבית קרבות. כולם היו שם, ההורים, המשפחה,
הדודים, אפילו נעמה והמפקדים שלי. התקרבתי לראות וראיתי
שמורידים גופה אל הקבר.
"התכנסנו כאן היום למאורע מצער מאין כמותו, יום מותו של ילדנו
האהוב עמית", פניי הלבינו, הרגשתי משותק, ק... קוברים אותי?
אבל אני חי, בשר ודם... מולם! התחלתי לקפץ מבין הנוכחים, "אמא!
אבא! נעמה! כולם! אני כאן! אני כ... א... ן! אך נראה כי אף אחד
לא התייחס אליי, כאילו אני לא קיים.
ניסיתי וניסיתי, אך הם המשיכו בשלהם, הבכי, הצעקות, לא יכולתי
יותר, "דיי!"
"הם לא שומעים אותך, אתה מת... כמונו", צחקה הילדה, הייתה זאת
אחת מהילדות באוטובוס. במהרה חברו אליה השתיים האחרות.
"אין מה לעשות, עכשיו אתה... איתנו!" פרצופיהם התעוותו וקולן
התחזק, גל אדום סחף את האוויר ועמו משב של חול שהכריח אותי
לכסות את עיניי. כשפקחתי אותן, אף אחת מהבנות לא הייתה.
עמדתי על הכביש, גופי נוטף דם, מולי האוטובוס החרוך. זעקות עלו
ממנו, "עזור לי! חייל, אנא עזור לי!" התקרבתי וראיתי גבר שכוב
על הכביש ובטנו פתוחה.
"עזור לי!" הוא זעק.
"איך אני יכול לעזור לך?!" שאלתי בפאניקה.
הוא תפס את חולצתי, קירב אותי אליו ולחש באוזני, "תהרוג
אותי".
"לא!" השתחררתי מאחיזתו, "אני לא יכול!" זזתי אחורה ומעדתי על
משהו, אישה צעירה, גופה היה שרוף מכוויות.
"אנא, תעזור לי!" היא בכתה, התחננה, "תעזור לי! תעשה משהו,
כואב לי, אני לא יכולה".
נעמדתי חסר מעש, הקולות התרבו. "תעזור לי! תעזור לי!" הם
התפשטו מכל עבר, הקיפו אותי, דמויות החלו קמות והולכות
לכיווני, מתחננות לעזרה.

"אני לא יכול! אני לא יכול! אני לא יכול!"


אני לא יכול!



נעמה, ברגע שתקראי את זה, אל תבכי, הדמעות הטהורות שלך אינן
שוות את זה. מגיע לך מישהו שידאג לך הרבה יותר טוב שאני דאגתי
לך איי פעם.
הייה שלום.


"ועוד מכותרות היום, הצעיר שניצל ממטען הצד על אוטובוס אגד
לפני כשבוע, נמצא היום ללא רוח חיים בביתו לאחר שכנראה לקח מנה
קטלנית של כדורי שינה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע להקליד
משהו כמו 40
מלים לדקה, יש
לי נסיון עשיר
בגלישת רוח,
עברתי תיאוריה,
ופעם אפילו
פתחתי סתימה
בבית.

אשכנזי שעיר
בראיון עבודה
לתפקיד מלצרית


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/06 14:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה