ישבתי בבית ללא מעשה ומחשבותי נדדו אליו. במשך שבועיים סגרתי
את שערי מוחי עליו, אך היום הם נפרצו ופניו עלו, ברורים וחדים.
הרגשת השפלה וחוסר אונים הציפה את גופי באותו רגע. ידעתי שהוא,
המושלם, יהיה לעולם יותר מדי טוב בשבילי. ולמרות שהוא לא היה
שלי מעולם, כל כך התגעגעתי לרגעים שמעולם לא חלקנו. התגעגעתי
לשמוע את צחוקו, להריח את האפטרשייב שלו, לגעת בו במקריות. היה
בו משהו בלתי ניתן לזיהוי שמשך אותי אליו. משהו יותר חזק ממראה
חיצוני, מכסף או מעמד. אבל בשבילו, הייתי רק עוד ידידה. צפיתי
וידעתי, ידעתי שזה כל מה שאעשה, אצפה. אך אפילו עם ידיעה זו,
העניים לא נעצמו בלילה וכשהוא בא והתישב לידי בשיעור כימיה הלב
פאם מהר מדי. כשדיברנו מצאתי עצמי נודדת. נודדת למקום בו הוא
הפסיק לדבר ונישק אותי. אך תמיד מצמצתי את דרכי בחזרה למציאות.
והוא עדיין דיבר ולא היה כל זכר לנשיקה שהיתה כה אמיתית בעולם
הקסם.

ישבתי על המיטה עם דמעות בעיניים והסתכלתי על התמונה. באקסטזה
של יאוש קרעתי אותה והשלחתי לפח. ידעתי אז שיעברו כמה שעות של
נחישות מזויפת  ובסופן אגש לפח, אדוג את קרעי התמונה ואדביקם
מחדש. עוד ידעתי שביום למחרת, בשיעור כימיה כשהוא יבוא ויתיישב
לידי ארצה להגיד לו שתמיד אוהב, תמיד אחכה ואתבונן. כל כך ארצה
להגיד לו, וכל מה שיצא לי יהיה היי עלוב אחד.





2005