היא קוראת הרבה יותר עכשיו. וכרגע היא סיימה עוד ספר, ואיך
שהיא הפכה את הדף האחרון היא חשבה עד כמה שהם יהיו גאים בה. עד
כמה שהם יהיו שמחים על כך שיש להם בת כזאת, שונה מכולם, שאת
זמנה משקיעה בקריאה ולא שקועה בטלוויזיה ובמחשב כמו שאר ילדי
חבריהם.
והיא כבר מדמיינת בראשה איך הם יכנסו ויראו אותה יושבת ליד אור
עמום קוראת עוד ספר כאשר זה שהיא סיימה כרגע מונח לו על הרצפה,
והיא מתארת איך הם יחייכו ואיך מחשבות גאווה יעברו בראשם, איך
אביה ייזכר שגם הוא בגילה היה קורא הרבה, ואיך אמה תיזכר שגם
היא לא הייתה צופה הרבה בטלוויזיה.
אבל היא יודעת שבאותה שנייה שזיכרונות אלה יעברו במוחם, באותו
רגע רגש הגאווה יוחלף ברגש אכזבה.
אביה ייזכר שכשהוא קרא הוא קרא דברים מועילים, והוא קרא ספרי
היסטוריה, וכשהוא קרא ספרות, אז זו הייתה ספרות נצחית, כזאת
שהוא ידע שיקראו גם בעוד מאה שנה, ואז הוא יסתכל על ביתו
שקוראת ספרים של סופרים לא ידועים, ומכניסה לעצמה לראש דברים
שלא יעזרו לה בכלום, והוא יתאכזב ממנה, וילך לחדרו בלי להגיד
לה מילה.
אמה תיזכר שהסיבה שהיא לא הייתה רואה טלוויזיה היא שהיא הייתה
משקיעה את כל זמנה בלימודים, והייתה מכינה שיעורים ולומדת
למבחנים וקוראת את ספרי הלימוד פעם אחר פעם, ואז במבט קר היא
תסתכל על ביתה שעדיין לבושה בבגדי הבית ספר, ותלך במהירות
לחדרה של הילדה, וכאשר תפתח את הדלת תגלה את התרמיל עומד לא
נגוע, והיא תתאכזב ממנה נורא.
והיא רואה בדמיונה את הוריה נכנסים למטבח ורואים את הכלים
הנקיים והכביסה המקופלת, ולרגע הם יהיו גאים, אבל אז הם יזכרו
שבגילה הם היו עושים הכל בבית, והיא לא עושה את זה, והם
יתאכזבו ממנה, שוב.
ואז היא רואה בדמיונה אותה יוצאת לעבודה, והוריה אומרים לה
להתראות ומסתכלים עליה בגאווה, כי הם גידלו ילדה עצמאית, שלמדה
מהו ערך של כסף. אבל אז אביה ייזכר שכאשר הוא היה בגילה ועבד
את כל כספו הוא הביא להוריו, היא לא עושה את זה. ואמא תיזכר
שהיא אפילו לא העיזה ללכת לעבוד בלי האישור של הוריה, והבת
אפילו לא שאלה. והם יסתכלו עליה באכזבה, ולא יגידו לה כלום,
ופשוט ינעלו אחריה את הדלת.
וקו המחשבה שלה נקטע פתאום כי ראשה התחיל לכאוב, ועיניה
מדגדגות.
היא הולכת לאמבטיה ושוטפת את פניה במים קרים, אבל זה לא עוזר
לה.
המחשבות עדיין מתרוצצות לה בראש, מכות בדפנות, וכאב הראש גדל.

"אני כזאת אכזבה", היא ממלמלת לעצמה.
והיא הולכת לחדרה, מתיישבת על השטיח ונשמתה כבדה, וטיפות
מעיניה מתחילות לנחות על מכנסיה.
היא מושיטה יד לתיק הבית - ספר בשביל למצוא את גליל נייר
הטואלט שהיא תמיד לוקחת איתה, אבל במקום היא מוצאת את המבחן
במט' שהמורה החזירה היום, עם הציון 56 כתוב עליו בעט אדום,
ומתחת מספר טלפון והמלים "שאמא תתקשר אלי". וברגע זה השנאה שלה
כלפי עצמה גוברת, "אני כזאת אכזבה".
היא מנגבת את פניה עם השרוולים של חולצתה, כי את גליל הנייר
היא לא מצאה בתיק.
היא נוגעת במצחה ובבורות שיש עליו, עוד מאז גיל שש כשהיא חלתה
באבעבועות - רוח, וגם בפצעוני הבגרות שעליו. ידיה גולשות לאפה
שתמיד נראה לה גדול מידי, ואז לשפתיה שתמיד נראו לה קטנות
מידי. היא חושבת לעצמה, עד כמה שהיא מכוערת, ואז לוחשת שוב
"אני כזאת אכזבה".
השרוולים שלה כבר ספוגים בדמעות, והיא מושיטה את ידה למגירה
בניסיון למצוא חבילת טישו איפה שהוא.
היא ממששת את תוך המגירה ולא מוצאת אף לא חתיכת נייר אחת, אך
ידה מוציאה משהו אחר. את סכין הגילוח שידידה נתן לה פעם, ידה
רועדת והיא זורקת אותו על הרצפה.
היא מתקפלת בתוך עצמה ומרגישה בודדה מתמיד, ומחשבות עוברות
בתוך ראשה, רק היום היא רבה עם חברתה הטובה ביותר, ואת שאר
חבריה היא הרחיקה מעצמה מזמן, אין לה עם מי לדבר כבר. יש לה רק
את עצמה.
"אני כזאת אכזבה" היא ממלמלת.
היא מנגבת את עיניה ונזכרת איך הוא נהג להגיד לה עד כמה הם
יפות.
הוא, היא חושבת לעצמה, אותו אחד שנתתי לו את תמימותי, אותו אחד
שנתתי לו את כל כולי, אותו אחד שרק אתמול ראיתי עם בחורה אחרת,
אותו אחד שאמר לי שהוא כבר לא אוהב אותי יותר.
והיא בוכה ובוכה, וממלמלת את המילה אכזבה.
וחושבת לעצמה שהיא לא שווה, שהיא לא הייתה צריכה להיוולד, היא
אף פעם לא הייתה שייכת, שהיא אפילו לא ראויה לאהבה, שהיא רק
אכזבה אחת גדולה.
היא תופסת את הסכין שמונח על הרצפה, וחותכת את זרועה.
והכאב מענג אותה. ולרגע היא שוכחת את כל צרותיה וכל פחדיה.
ליבה כבר לא כואב יותר, הכאב עכשיו הוא רק פיזי. "ואת זה כבר
אפשר לתקן", היא אומרת לעצמה.
ועיניה מתחילות להסגר פתאום באיטיות, והיא נשכבת על הרצפה כולה
מכווצת. וטיפות מים יוצאות מעיניה וטיפות דם נוזלות מידיה.
עייפות גדולה תוקפת אותה פתאום, היא כבר לא יכולה לנוע, והיא
רוצה להירדם, היא רוצה לישון לעד.
"בעולם החלומות אין פחדים ואין צרות. הכל יפה שם", היא חושבת.

היא עוצמת את עיניה באיטיות, ופתאום נהיה לה קר, והא לא מבינה
מה קורה איתה, והתענוג שהיא הרגישה לפני רגע חלף, והיא מרגישה
כאב גדול.
אבל היא רגועה, רגועה יותר מתמיד, שום דבר לא פוגע בה יותר,
היא מרגישה את עצמה מוקפת בהילה בלתי - נראית.
ברגעיה האחרונים היא שומעת צעדים, היא שומעת את הוריה נכנסים
לבית ורבים ביניהם על חשבון הטלפון, והיא רואה בדמיונה אותם
באים לצעוק עליה על כך שהיא לא מתחשבת, ועל כך שכסף לא צומח על
העצים.
והכל כבר שקט. היא מצליחה לפתוח את עיניה טיפה, ומרגישה
עיוורון.
הוריה נכנסים לחדרה, ומוצאים אותה שכובה על הרצפה, מוקפת כולה
בנוזל הסמיך והאדום. אביה נעמד ליד הדלת, וכל עולמו נהיה פתאום
שחור, ואמה רצה אליה, ומנסה להרים אותה, היא מצמידה אותה
לגופה, ומתחילה לבכות.
והילדה לוחשת בשקט לאוזנה, "אני מצטערת, אכזבתי אתכם שוב".
ועיניה נשארות פתוחות, מביטות בחלל הריק, וחיוך מר - מתוק
מופיעה על פניה, והיא כבר לא נושמת, וליבה כבר לא דופק.

ביום למחורת, בבית בעלמין הישן, התאספו כל חבריה ומשפחתה.
עומדים ומסתכלים עליה ולא מבינים מה קרה, והכל נראה להם מוזר,
"היא כל כך צעירה, היא תמיד נראתה כל כך מאושרת" אומרים בני
משפחתה בשקט.
ודקות אחדות לפני שהיא נשכבת במיטתה הנצחית מתחת לאדמה, היא
מונחת לעיני כולם, מכוסה בבד אדום, ועיניה עדיין פתוחות, ועל
פניה עדיין אותו חיוך מר - מתוק.
וחבריה, עומדים חסרי מילים, כאילו בגרו ברגע זה בכמה שנים.
מתבוננים בה, שוכבת לה שם ללא רוח חיים, וכולם שמו לב שהיא
הייתה בתקופה קצת רעה, וכולם שמו לב שהיא כבר מזמן הפסיקה
לחייך, אבל הם חשבו שזה יעבור, ושזה סך הכל זמני. וכל אחד מהם
מאשים קצת את עצמו, והבנים בוכים בדמעות בלתי נראות, והבנות
מתייפחות.
ובפינה, עומדת חברתה הטובה, ועל צווארה התליון שהיא נתנה לה,
והיא בוכה, וכולה רועדת, וחושבת לעצמה שמילותיה האחרונות היו
מלאות כעס כלפיה, מילים שיצאו מפיה ברגעי חולשה, והיא מצטערת
על כל דבר רע שהיא אמרה, וחושבת לעצמה שאם הן לא היו רבות
אתמול, אולי היום היא לא היתה עומדת פה. והיא צועקת אליה בשקט,
"למה עזבת אותי? מה אני יעשה בעולם הזה בלעדיך?"
והיא מתבוננת בעיניה, והיא יודעת שכבר לא תשמע את קולה, והיא
נפרדת בשקט מאחותה, אותה אחת שהיתה שם בשבילה תמיד, והיא אף
פעם לא הודתה לה על כך.
ואז הוא מגיע, באיחור כרגיל, ובידיו 3 ורדים בצבע דם, היא אהבה
אותם יותר מכל.
והוא נזכר איך אתמול הוא הרגיש שחלק ממנו מת, כאשר הוא קיבל את
שיחת הטלפון מהוריה שהזמינו אותו להלוויה.
וכל ליבו שייך לה, והוא לא אמר לה על זה. ועד היום הוא לא ידע
עד כמה שהוא אוהב אותה, ורק היום הוא הבין שיותר הוא לא ידע
אהבה כזאת.
והוא הסתכל על עיניה הירוקות המדהימות, שהוא כל כך אהב. ועל
שפתיה שפעם היו ורודות, אך עכשיו הן כבר בגוון כחול - סגול,
והוא נזכר בטעם המתוק שלהם, והוא ידע שהוא כבר לא יטעם אותו
יותר. והוא נזכר בחום ובאהבה של חיבוקה, ובליטוף שלה, שהיה ממס
את כל כולו, וגרם לו להרגיש כל כך טוב. ובלילות האהבה שלהם,
שלשעות האלה הם היו רק שניהם בעולם כולו. ובעדינות של קולה
כאשר היא הייתה אומרת לו שהיא אוהבת אותו.
והוא נזכר בימים שהיא הייתה שלו, ועכשיו היא של אלוהים.
והוא ניגש אליה ולחש לאוזנה שהוא אוהב אותה, אבל היא לא ענתה
לו בחזרה, והיא כבר לא תענה לו אף פעם.
וליבו כאב בתוכו, כאילו רצה לזנק מהחזה אליה, כי בלעדיה אין לו
חיים.
והוא שנא את עצמו, על כך שלא אמר לה את כל זה פעם, ועל כך
שעכשיו היא לעולם לא תדע.
וליד הרב עומדים הוריה, מחזיקים אחד בשני בחוזקה, ומסרבים
להאמין שכל מה שקורה עכשיו הוא מציאות.
והם מסתכלים בבתם היפה שוכבת שם, לבד. נראית כל כך שברירית.
והם נפרדים ממנה בשקט, ונפרדים בעצם מכל עולמם, כי היא הייתה
הכל בשבילם.
ונפרדים מהילדה שבחייה גרמה להם לכל כך הרבה גאווה, לילדה היפה
והחכמה שלהם, שלא תהיה כמוה יותר לעולם.
הם ידעו את זה טוב מאוד.
אילו רק היא היתה יודעת. היא אף פעם לא היתה בעיניהם אכזבה.