כנפיים. פלומה רכה מתחתיהן. עצמות קטנות, קלות, שבירות.
מהירות. תנועה. עירנות. חדווה. הנחליאלי הציץ לכיוון מסויים.
פתאום נפתחו עיניו ונפשו זלגה מתוכן, מלאה בושה ואשמה. אהבה.
קנאה. יצר חיים. הוא לא מצא בת-זוג, כאילו ניקר בשורשי עץ
אבותיו. נחליאלים אחרים הצליחו. זה די פשוט, כשאתה נחליאלי.
יהיו שנים אחרות. יהיו נחליאליות אחרות. לכל ביצה יש קן, תמיד
אומרים. אבל הקנאה שם. גם הבושה: כיצד יקנא? למרות המרוץ
לעתיד, למרות האמונות הטיפשיות של העצים הוורודים, הוא שמח
בשביל חבריו שהצליחו. שמחה... שמחתו הכילה גרעין של קנאה
שהרעיל את כולה.

"שימות בתאונת דרכים, הבן זונה!" סיננתי לעצמי.
הוא היה בחור טוב, וידעתי את זה. הוא היה מושלם בשבילה, נתן לה
את כל מה שאני רציתי לתת. הייתה לו בינה מלאה בקריצה לאירוניה,
ונפש מלאה במוזיקה מתנגנת. היה לו גוף אמיד כעץ דובדבן אך רך
כערימת עלים בשלכת. חיוך שהאיר את עיניה מבפנים, והרחיק עננים
של עצבות משדותיה. ידיים שליטפו כרוח על פני גבעות הארץ
ושפתיים שנשקו לשפתיה במתיקות של סוכריה על מקל. אין ספק שהוא
היה בחור טוב. שימות.

"ביפ. ביפ. ביפ. ביייייייפ.
קול ישראל שלום, השעה 14:00 והרי החדשות.
אבו-מאזן שיגר משלחת דיפלומטים לוועידה הבין-לאומית ה-19 כדי
לדון בנושא הפסקת האש עם מצריים. מלך ירדן מראה אופטימיות
בנוגע לתוצאות המשלחת. ראש-הממשלה שוב סקפטי. מפלס הכינרת צנח
אל מתחת לקו האדום התחתון בעקבות הבצורת הקשה בגליל. תאונת
דרכים קטלנית בכניסה לאילת - ילדה בת 13 נהרגה ו-13 אנשים
נפגעו ממשאית שאיבדה שליטה. פצוע אחד במצב קשה. המכבייה ה-27
תיפתח היום בשעה 19:00 בערב בסימן הזיכרון לספורטאים שנהרגו
באסון המכבייה ובאירועים ספורטיביים בכלל."

עצב מחריד. אשמה איומה. יגון אימתני. העולם צבוע בגוונים
אפלים. היא לא הגיעה ליחידה כבר כמה שבועות - היא רק יושבת
בבית ובוכה. הוא נפגע בראשו ונכנס למצב קריטי כמעט מיד.
הרופאים עשו כל מה שיכלו, אך בסופו של דבר הוא פשוט דעך
ולחלוטין כבה, כמו פנס שנגמרו לו הסוללות. מאז שנפטר, היא לא
מצליחה לחשוב על כלום חוץ מעל מה שהיה יכול להיות ולא יהיה
לעולם, מה שהיה באותו רגע ומת בשנייה אחת קצרה, מה שהיה בעבר
ולא תשכח אף פעם. איש לא ישווה אליו, דבר לא ישווה לזמן איתו.


בושה ואשמה. אהבה. קנאה. רגע של אמת. חשיפה של תקווה אנוכית.
מצפון דואב, פחד כואב, אני אוהב.
"יא חרא, יא חרא!! איך אתה מעז לספר לי דבר כזה!! איך אתה מעז
להודות שקיווית לדבר כזה! זה מה שרצית?? זה מה שרצית?!? הוא 2
מטר מתחת לאדמה, הוא לא ייגע, הוא לא ילטף, הוא לא יצחק, הוא
לא יבכה, הוא לא יברח, הוא לא ינגן!"
היא פורצת בבכי שוב, יללות קורעות לב, אך ממשיכה לצעוק,
דמעותיה זולגות לתוך פיה.
"הוא לא יחבק אותי יותר לעולם!!! שרץ, אגואיסט, איך אתה מעז?
אתה לעולם לא תהייה חצי ממה שהוא היה, לעולם לא!!!"

היא שוב בוכה, בתוך החיבוק הגדול שלי. אני מנסה להגן עליה
ויודע שזה אבוד. זה כבר כמה חודשים ככה. אני יודע שיום אחד עוד
תעבור את המשבר הזה, תפסיק לבכות כל פעם שתראה שרוכים בצבע
ירוק או ספר שאהב. אך גם אז - הקשר בינינו לא ישתנה באמת. היא
לא שלי כעת כמו שלא הייתה שלי מעולם. אילו מעולם הייתה שלי -
הרי שאיבדתי אותה בתאונת הדרכים. כן, היא מראה לי את צרכי
גופה. כן, היא רוצה שאנחם אותה, על מר גורלה. אף אחד אחר לא
מלטף אותה בלילה, כדי שתרדם. אך היא לא שלי, היא לא של אף אחד
וגם לא תהייה אף פעם - תמיד היא רק שלו. הרופאים אומרים שזה נס
שהיא לא נפגעה בתאונה. נס? לא נראה לי. אני חושב שהם עיוורים.
הם לא רואים שחלק ממנה לא מתפקד. אין תרופה לסרטן בנפש.

איך שרדתי? איך לא נפגעתי? למה אני כאן והוא לא? האם אני
בן-אדם יותר טוב ממנו? האם יש בי משהו, ייחוד כלשהו שבזכותו
איפשרו לי לחיות כשעליו וויתרו? אין דבר ולא היה מעולם. מה
משמעות לחיי אם לא בזרועותיו? איך, בחוצפתי, העזתי להמשיך
לנשום בלעדיו? הרווחתי חיים בזרועותיו של תאוותן נקמני.
הרווחתי את חיבוקו השורט כשדה קוצים, את נשיקותיו השורפות
ומותירות כוויות חרטה ויגון. בוא וענה אותי בעקרבי אהבתך ושוטי
געגועיי שלי אל אחר. לעולם אכאב למגעך.

כנפיים צעירות נמתחות אל עבר השמיים. פלומה רכה ולחה מופיעה
מתחתיהן. עצמות קטנטנות, קלילות ושבירות נמתחות אל כל עבר
בגמלוניות של גוזל שבא אל העולם. אוי, החדווה. אוי, תאוות
החיים! הנחליאלי הרים את ראשו אל עבר אביו הגאה. לכל ביצה יש
קן.

כן, לכל ביצה יש קן, אך לעיתים הביצה לא תבקע לעולם.


27-06-2005