הם ישבו על ספסל בפארק, לא קרוב מדי אחד אל השני, אולי אפילו
רחוק מדי, וידברו בייהם. מהצד הכל נראה שגרתי, רגוע, בחור
ובחורה, זוג, יושבים על ספסל, בפארק ומדברים בשקט. מבט קרוב
יותר, המבט שלהם, גילה הרבה יותר, גילה שלא היה ברגע זה, במעמד
זה, שום דבר שגרתי, לא בשבילם.

טיפות גשם קטנות, קרות, וכמעט בלתי מורגשות ירדו מן השמיים
ויצרו מעין מסך דק ובלתי נראה בינו לבין היום היפה אשר שרר
בחוץ, יום מאותם ימי סוף החורף ותחילת האביב. ימים בהם לא ירד
גשם מזה זמן מה, והכל כבר היה יבש כמעט לחלוטין, אך עדיין רענן
ונעים. השמש הציצה מבעד לעננים אשר עדיין מלאו את השמיים,
חיממה את האדמה ואת השוכנים עליה ואפילו קצת סנוורה. היום הזה
היה לא רחוק מלהיות מושלם, אילולא מסך הגשם הדק אשר עמד בדרך.


הוא הביט אל תוך עיניה, מנסה לחדור את מסך הגשם, לצמצם את
המרחק, הרב מדי, אשר הפריד ביניהם עתה. מבעד המסך הוא ראה
בעיניה עצב הולך וגובר, עצב מודחק אשר השתחרר אט אט, בניגוד
לרצונה, שהיא לא ידעה מה לעשות, איתו.

הוא מתח את ידו לעברה, רכן אליה, בניסיון להתקרב, לשבור את
המחסום אשר הלך וצמח ביניהם. היא הסתכלה עליו במבטה העצוב וידו
נפלה, מבוכה רכה הופיעה בעיניו. הוא חייך, בנסיון למזער את
הנזק שאולי נעשה. היא החזירה לו חיוך וחיוכו נמחק מעל פניו.
לפני כמה ימים, שבועות, הוא אהב את החיוך הזה יותר מכל, היה
מוכן לוותר על הכל בשבילו, ועתה הוא עורר בו בעיקר גועל. גועל
ותהיות על אשר היה מאחוריו, עד כמה היה זה אמיתי.

הוא מצא את ידו נחה על כתפיה, כאשר היא קפצה כמישהי אשר נכוותה
מברזל חם, אך בו זמנית קר, מקפיא. מבטיהם הצטלבו וקפאו, זה מול
זה. רגע חלף ביניהם, רגע שבעבר הלא כל כך רחוק היה לשניהם
לחייך, להתפרץ בצחוק, בעבר הרחוק כל כך. עתה, הרגע, עורר בו
בעיקר כאב, אך הוא לא העז להסית את מבטו, להראות חולשה. עתה,
ברגע זה, יותר מתמיד, יותר מאיי פעם.

היא הסיתה את מבטה, שברה את הצטלבות המבטים, את הרגע. דמעות
החלו לזלוג מעיניה, הוא מצמץ והותיר את עיניו עצומות לרגע,
מביטות במסך הגשם המשתרע לפניו, הוא יישר את מבטו.

הוא חיבק אותה, קירב אותה לחיקו. ראשה נשמט על כתפו ודמעותיה
החלו לזלוג על לחייה, לזלוג עליו, להספג בחולצתו, בו. הוא
מצמץ, הגשם התחזק והחל לקרר אותו, עיניו כאבו, שרפו, כאשר הוא
ניסה לפקוח אותן. שקט השתרר ביניהם, דממה כבדה.

רגעים כבדים, איטיים וקרים, זרמו ביניהם, חלפו, רק קולות
נשימותיהם הכבדות הפרו את הדממה. היא התרחקה ממנו אט אט יוצרת
את הפער, המחסום, ביניהם מחדש. הוא מצמץ ולרגע הביט בקיר הגשם
אשר הצטייר לפניו. היא ישרה מבט, ישר לתוך עיניו בפעם הראשונה
מזה זמן רב, רב מידי. עיניה היו אדומות מדמעות, הוא נאנח
חרישית, בניסיון למצוא דבר מה, משהו, בתוך עיניה, בתוך עצמו,
דבר מה אשר דהה ונעלם. על פניה נראה היה כאילו היא רוצה להגיד
משהו, אך לא מוצאת בתוכה את הכוח להתחיל לדבר, להיות הראשונה,
חזקה. הוא נאנח חרישית, שאף אוויר לתוכו, מלוא ראותיו, וחייך.


- "אז זה בכל זאת נגמר?" הוא שאל אותה בלחש תוך כדי הוצאת
האוויר אשר היה שמור בראותיו. דמעות החלו שוב לזלוג מעיניה,
היא הסיטה את מבטה.
- "אני מצטערת..." היא קמה מן הספסל באיטיות, ספק לא מוצאת את
הכוח לעשות זאת במהירות, ספק מנסה למשוך את הרגע במעין עינוי
עצמי.
- "אל, אין לך שום סיבה לכך. הרי אנחנו נפרדים בידידות..?" גם
הוא קם מן הספסל וחיבק אותה, בפעם האחרונה. היא הניחה את ראשה
על כתפו, נותנת לדמעותיה לזלוג עליו עד כלות, בפעם האחרונה.
- "כן, תודה לך על התקופה הנפלאה..." היא עצרה, נאנחה, משכה
באפה "... על שלושת החודשים האלו, כן" היא השתחררה מן החיבוק
שלו, ופנתה ללכת.

הוא מצמץ, בעוד הוא הסתכל עליה הולכת, ממררת בבכי שקט, מודחק,
אך חופשי, ללא מעצורים. הוא מצמץ שוב. טיפות גשם כבדות, קרות,
הוא הרגיש כל טיפה וטיפה כאשר אלו פגעו בו. טיפות הגשם יצרו
מסך קר בינו לבין היום היפה אשר שרר בחוץ, יום מאותם ימי סוף
החורף ותחילת האביב. ימים בהם לא ירד גשם כבר זמן מה, והכל היה
כבר יבש כמעט לחלוטין, אך עדיין רענן ונעים. השמש הציצה מבעד
לעננים שעדיין מלאו את השמיים, חיממה את האדמה ואפילו קצת
סנוורה. היום הזה היה הכל מלבד מושלם.

היא נעלמה משדה ריאתו, עזבה את הפארק, אותו. הוא, הוא נשאר
לעמוד שם עוד מספר רגעים, שוקל את צעדיו הבאים. הוא נאנח ופנה
לצאת מן הפארק, בכיוון ההפוך לכיוון בו היא הלכה.

השמש טיפסה עוד קצת במעלה השמיים וחיממה, סינוורה, אף יותר.
הוא משך את הז'קט שלו קרוב אליו וסגר אותו. הגשם אשר ירד במלוא
העוז סביבו קירר אותו והוא חיפש נואשות אחר מקור חום, כל מקור
חום, אשר ימנע מן הקור לבלעו.

הגשם החל שוטף אותו בעוז, עוטף אותו במסך בלתי חדיר של קור,
כפור, ומים. בחוץ היה יום מושלם, כמעט, אבל לא בשבילו.