השקט שעל פני המים. השקט הכללי בעולם כולו. השקט הזה...
הגשם שיורד על הארץ, והעולם כאילו נדם לרגע קט ואינו רוצה
להתעורר משנתו הקדושה. היופי בעולם הזה, כאשר הוא ישן, כאשר
הוא שקט, כאשר הוא עצמו מחבק את נוסעיו במין חיבוק אימהי
שכזה.
לא כך רציתי לכתוב את היצירה הזאת. לא רציתי שזה יישמע דתי או
פלצני שכזה. זאת לא הייתה מהות היצירה. אני לא כזאת.
השקט הזה, ביחד עם צלילי הגשם שדופק על החלון, ועל הגג, והרוח,
והסערה שמשתוללת בחוץ. למרות כל זה, שקט. זה אפילו יותר שקט
פנימי מאשר חיצוני, קשה לקרוא להוריקן שקט. השקט שאחרי הסערה.
שקט שנותן לך להירדם, לא משנה היכן תימצא וכמה רעש יהיה סביבך.
בדרך כלל הסערות שלי משתוללות בפנים דווקא ולא בחוץ. בדרך כלל
אני ההוריקן, אני הרוח, והגשם שיורד מעיניי הוא שיטפון. לא
הפעם. הפעם שקט. ובמחשבה, אולי אני כבר מתה? ואם לא, אז למה
השקט הזה, הכיצד?
ובעצם, אפילו בפנים זה כבר לא שקט. זה לא יכול להיות שקט,
הסערה שבפנים לא יכולה להירגע, הרי זו אני. זה לא שקט, לפחות
לא אצלי. הוא אומר לי לעצום עיניים ולחשוב על המקום הרגיל שלי.
הים. הסערה שבים, הגשם, הרוח שמעיפה והורסת הכל בדרכה. ואני
שם, על צוק, ממש בקצה. הוא שואל אותי מה אני רואה. ואני,
מופתעת מעצמי, עונה לו חרישית - שקט. השקט הלא ברור הזה, שגורם
לך לתהות, וכי למה שקט כל כך? לאן נעלם כל הרעש, כל המהומה?
זה היה הטיפול השבועי אצל הפסיכולוג. אני נפגשת איתו כבר
שנתיים וקצת. הוא היה מופתע מה"התקדמות". ככה הוא קרא לשקט
שלי, התקדמות. הוא אמר לי לשבת שוב, והסתכל עליי כמה דקות,
שותק. לא אומר מילה, לא זז. נראה כאילו הפסיק לנשום כלל. לוקח
נשימה עמוקה ואומר לי שאני בריאה. אומר לי שאני לא צריכה אותו
יותר. וממשיך לדבר עוד זמן רב, רק הקול שלו הולך ומתרחק. לא
שומעת אותו יותר, הוא יושב מולי על הספה וממלמל משהו לעצמו.
זהו, זה הכל?
אני מפסיקה להיפגש איתו, כפי שהוא אמר. אני לא מרגישה שזה
בסדר. זה לא יכול להיות בסדר. אני לא יכולה להיות בסדר. נולדתי
מטורפת והדבר היחיד שמונע ממני לעשות טירוף זה הוא. אבל הוא
יוצא מחיי. לטענתו, הטיפול הועיל מאוד ואינני זקוקה לו יותר.
ושוב אותו שקט בא אליי. אני לא שומעת יותר כלום, לא רואה סביבי
כלום. הכל נהיה אפור וערפילי. הערפל מסתיר ממני אפילו את עצמי.
אני רוצה לצעוק, להשתולל כמו פעם, כמו תמיד. אבל השקט הזה, הוא
מפריע לי. אין לי את האומץ הזה, לקום בשקט הנורא הזה ולהתחיל
להשתולל.
אין בי יותר כוח. הבנתי את זה רק שנה אחרי. אני נסחפת בזרם בלי
טיפת אכפתיות לאן ולמה. הבנתי מה רמז השקט הזה. הבנתי מה הייתה
כוונתו ב"התקדמות" שלי. לפתע הבנתי הכל. אתמול קיבלתי את
תוצאות הבדיקות. יש לי איידס...