ניסיתי להתקבל לעבודה הזאת ,באמת שניסיתי,התלבשתי יפה,בבגדים
הכי יוקרתיים שלי,אפילו עם עניבה כזאת צבעונית שמשווה מראה
צעיר ומלא חיים,גם לאדם מבוגר ועייף כמוני.
כבר הרבה זמן שאני מתחת לקו,האמת שאני לא בדיוק יודע איזה קו
זה ואיך הוא נראה,אבל אני ממש שונא אותו,כי לפי מה שהבנתי
מההיא בלשכה שאם לא היה את הקו הזה או לפחות אם הוא לא היה
קיים לגביי,אז הכל היה אחרת ובכלל לא הייתי מכיר אותה,שזה לא
כזה נורא
שלכעצמו כי היא לא כזאת נחמדה,היא הייתה די מרירה,אפשר לחשוב
שזה מסוג האנשים שהיא צריכה לפגוש ולהתמודד איתם כל יום מחדש,
אבל אם תשאלו אותי אז זה בכלל לא ככה. היא פשוט מרירה מבפנים,
עמוק עמוק מבפנים,למרות שהיא מאוד משתדלת להיראות נחמדה
אפשר להריח את המרירות שלה אפילו די מרחוק,ישר מהקרביים,כל
הדרך למעלה עד לפה ושם היא צוברת אותם,את כל אדי המרירות.
כל כמה זמן מתווספים אדים חדשים והם נחים לה על החניכיים בשקט
,שמדי פעם כמה מחלחלים דרך הנקבוביות, אבל היא שומרת עליהם
חזק חזק,ממש רואים איך היא מתאמצת,משפריצה שמן על החניכיים
ועושה נעילת לסת. אבל אז הלחץ גובר ונשבר לה והנחמדות המזוייפת
נעלמת והאדים יוצאים בבת אחת כמו קיטור וכולם מסביב נבהלים
ובורחים. ככה לפחות היה בפעמים שאני זכיתי לראות אותה.
אני לא אוהב ללכת לשם,זה תמיד מזכיר לי את הקו ההוא שאני לא
מכיר. ניסיתי כמה פעמים להתעלם ממנו,כי אם הוא לא יהיה קיים
לגביי
אז כל זה לא יהיה,אבל לא משנה כמה לא חשבתי עליו כנראה שהוא
תמיד נשאר קיים. וגם ראיתי, ראיתי אותם הולכים ברחוב,נוסעים
במכוניות ויושבים בגינה הציבורית,האנשים בלי הקו,צועדים מהר
מהר
כי יש להם לאן ללכת ומה לעשות. ידעתי שיש גם להם בעיות,אבל
שונות, כאלה שאני לא מכיר או שאולי כן אבל מה שבטוח,שכחתי.
חוץ מזה הבעיות שלי לא נתנו לי זמן לנסות ולהיזכר.
אני לא רוצה לחשוב שאני מאבד את התקוה,אבל האמת היא שאני כבר
לא הולך יותר ללשכה,לפחות משתדל שלא. גם לא לוקח את כל
העבודות שמציעים לי,רק את אלא שמתאימות לי, אבל כנראה שלא
לאחרים,כי אז מזמן היו מקבלים אותי. והכי באסה שאני גם לא מכיר
אף אחד,רק את ההיא מהלשכה ועוד כמה חברה שגם הם מתחת לקו,
אבל הם מכירים אותו ונפגשו איתו כמה פעמים ולכן הם מסתכלים
עליי בזלזול.כאילו להם מותר להתייאש ולדפוק תראש ואני חייב
להמשיך ולנסות,וזה עצבן אותי. אפשר להגיד שבעצם אני מכיר את כל
האלה
מהלשכה שהם גם מתחת לקו,אבל הם לא דיברו אף פעם.כמו זומבים
באים בבוקר,יושבים ומחכים,הרבה מחכים ואז הם נפגשים עם מישהי,
אבל לא מישהי שהם אוהבים,כי זו לא פגישה רומנטית אלא יותר
פגישה אחרת,כמו למשל עם ההיא המרירה.למרות שכבר לא הרבה
נפגשים
איתה,כולם יודעים איך היא ומי שלא עוד בטוח ידע במוקדם או
במאוחר
וזה מה שבאמת הפריע לי,האנשים,כל אותם הפרצופים שלא הכרתי
והייתי רוצה,אולי בעיקר כי אני לא יודע איך הם,אני מקווה שהם
לא מרירים כמו ההיא מהלשכה ,כי אז אני ממש לא רוצה להכיר
אותם.
בזמן הפנוי שהיה לי,למרות שלא רציתי ,אבל היה לי הרבה זמן
פנוי,
אז הייתי מסתובב בכל מיני מקומות ומביט בפרצופים,מתקרב,מנסה
לנחש אם גם להם יש אדי מרירות או לא כדי שאם אי פעם אני אצליח
לרצוח את הקו הזה,או לפחות להכריז עליו נעדר,אז שיהיו לי קצת
מכרים,אנשים נורמלים. הייתי הולך גם הרבה לחתונות עם אותם
הבגדים הטובים שלי שלא היו עוזרים לי לקבל עבודה.ואפילו שלא
הייתי מוזמן לאנשים לא היה איכפת,בחתונות כולם שמחים,נהיים
אנשים טובים, באים מחייכים,לוחצים יד,מברכים ואפילו מצטלמים
והיה שמח.
אני מתערב שאם זאת מהלשכה הייתה באה היא היא הייתה יכולה לחייך
בקלות חיוך גדול ומקסים בלי לשחרר שום אדים. כי שהם היו שם,
ישבו מסביב לשולחן ואכלו,לא היה איכפת להם מכלום,חוץ מכמה יותר
יראו שהם שמחים,ואולי הם היו שמחים באמת, קשה לי להגיד.
וגם לבר מצוות הייתי הולך,מסיבות יום הולדת וחתונות זהב.
הייתי בא עם העניבה הצבעונית והשמחה, והקו היה מרחף לו באויר,
בנחת,לא מעיק עליי ולאט לאט מתפוגג באויר,נעלם,הולך  להפריע
לאנשים אחרים.והייתי שמח,באמת! וכל פעם מחדש שאתה שם בפנים,
שמח ולא מודאג אתה בטוח שהפעם זה נכון ,שהקו הלך ולא יחזור אף
פעם,שאתה חופשי.אתה משתעשע עם הרעיון קצת,מוציא יד מהחלון,
בודק אם איזה קו יפול לך עליה וייענד כמו צמיד. עומד מתחת
לארובה,
מי יודע אולי איזה קו ימשוך אותך למעלה.וכלום לא קורה ואז אתה
נהיה
באמת שאנן, משתיק את האנשים באולם, נושא נאום מרגש ומבטיח בפעם
הבאה לחזור עם מתנות לכולם,ונפרד לשלום,כולם עוקבים אחריך
במבטיהם תוהים מי זה המסתורי העליז,ואתה יוצא את הדלת...
ובום! באותה שניה,לא הספקת אפילו לנשום קלות והקו היה נופל
עליך,
בהתחלה  עוטף אותך בחום וניחומים ואז,מתלפף סביבך,סביב כל הגוף
כמו נחש אנקונדה ענקי ומתהדק,מנסה לחנוק אותך ואתה מיואש פי
כמה מהנפילה ואפילו לא נאבק,רק אם יש אנשים מהאירוע בחוץ,אתה
מתבייש,לא רוצה שיראו, עוד נשארה בך טיפת כבוד,אולי זה כל מה
שנשאר. אני חושב שמרוב שהייתי עסוק בלרחם על עצמי לא שמתי לב
לדברים הקטנים,החשובים האלה שאולי יגרמו לי להרגיש ולחשוב
אחרת,אבל,בעצם... שוב פעם לא קיבלתי עבודה,אז למי איכפת...