באי של אור זהוב, בים של חושך, צפיתי בשתי נשים מהלכות. הצללים
לא היטיבו עם תווי פניהן הגסים ממילא, אבל לא היה לי אכפת.
הסתכלתי עליך, כוכב שלי.
שאלתי אותך לשמך, וענית,
"קרא לי ישמעאל, אם זה לא שקר."
וכך קראתי.
בלילות אתה יורד אלי, מנגן לי מנגינות מלנכוליות ושר לי סיפורי
אהבה.
אין אדם שמכיר אותך יותר טוב ממני, ישמעאל.
אין אדם שהפך בראשו את מילותיך יותר ממני, כוכב.
אתה תמיד זה שמדבר, ואני מקשיב,
אני שותה את מילותיך כשיכור, מכור,
וברגע שאתה מתחיל אני מתפלל שלא תפסיק, והאל שומע אותי,
ואתה שר לי עוד סיפור אהבה, ומנגן לי עוד מנגינה, מחפש את
התשובה לאי שפיותך, ואני רוצה לומר לך שאני התשובה, שהמנוחה
נמצאת איתי, ישמעאל, אבל אתה לא שומע. אתה רחוק. אני בארץ של
חום, מדבר, חלב ודבש, ואתה בארץ של קור, מדבריות קרח, מתכות
ואבנים.
ולפעמים, לפעמים, כשאתה לא כותב לבד, אתה מביא כוכבים שיעזרו
לך במנגינה הגדולה...
אבל, ישמעאל, באורך הם דהויים ומרוחקים, כאילו גם הם כמוני,
מנסים לגעת בך כמוני. כי כל לילה, ישמעאל, כל לילה אני מנסה
לגעת בך, אבל אתה רחוק כתמיד.