ואז שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס לירח. ממש כך. "בא לך לטוס
איתי לירח?"
הוספתי את שמי למטה ולחצתי על שלח. מליונים של ביטים עפו
באוויר, בקצב מהיר אפילו מליבי ההולם.
הצצתי לכוון הפינה הימנית של המסך, תר בעיניי אחר אותה מעטפה
צהובה קטנה שלה המתנתי.
לא עברו יותר מכמה שניות והצלצול המוכר נשמע, כמו בהתנייה
פבלובית נשלחה אצבע מהירה לעבר העכבר הלבנבן שלי והקלקתי
במהירות.
קיבלתי את התשובה, "בטח. מתי?"
חייכתי לעצמי חיוך נבוך של טייס חלל.
היתה זו שעת צהריים מאוחרת, ולאחר שהתאוששנו מארוחת הצהרים,
השניצל הקבוע שלי, והסלט הנצחי שלה, היה זה הזמן האידאלי
לטיסה. כל מה שנותר היה לקבוע את מקום הפגישה, ואת שעת ההמראה.
היינו שני אסטרונאוטים מאוהבים ותמימים, וחשבנו ששאר הצוות לא
ידע כי אנחנו נוהגים להמריא ביחד, ולכן היה המבצע חשאי.
בהקלדה סמכותית ומהירה של אסטרונאוט גאה, השבתי לה: "בעוד עשר
דקות בקומה א'".
זו לא היתה הפעם הראשונה שטסנו לירח.
גם במאדים ביקרנו, אבל העדפנו את הירח. הירח שלנו לא היה רחוק
במיוחד, לשם הדיוק, הוא היה בדיוק חמש קומות מעלינו אבל הוא
היה הרבה יותר נחמד מהירח המקורי. ממרומיו נשקפה פיסת ים
תכלכלה והעיר ת"א במלוא הדרה.
בנונשלנטיות יצאתי את המשרד, ושמתי פעמי לעבר המעלית, כאשר
ליבי דופק בחוזקה וכולי ציפייה.
היא כבר המתינה לי שם, מחייכת את חיוכה הממיס, עיניה התכולות
בוהקות ונשימתה כבדה, מירידה ממושכת במדרגות.
חייכתי גם אני, ואחזתי בידה. קדימה, לירח!
כך עלינו לנו מקומה א' ועד לקומה השלוש עשרה, אחוזי זרועות,
כרוכים אחד בשניה, נשימותינו מתחברות ומתפתלות זו סביב זו.
מדרגה ועוד מדרגה, למעלה למעלה. כוחות ה-ג'י פועלים עלינו
כמכבש, ואנחנו מתהדקים והולכים.
קומה חמישית. נשיקה חטופה.
שביעית, חיבוק.
... |