כרתתי לעצמי את היד. הכאב היה ממש בלתי נסבל. איזה בחור שהכרתי
תמיד היה אומר שאין דבר שכואב יותר מ-Paper Cut. אם, בפעם הבאה
שניפגש, הוא יחזור על הקלישאה המאוסה הזאת, אני אשבור לו את
האף ואשאל אותו מה הוא חושב עכשיו. המחשבה הזאת שיעשעה אותי,
אבל כנראה שלא מספיק כי היד שלי עדיין כאבה כמו גיהינום. איזה
גורו אסייאתי אמר פעם לתלמיד שלו שהדרך הכי טובה להתעמת עם כאב
היא לקבל אותו, לאמץ אותו לתוכך. למרות שהגורו האסייאתי בטח
מנקה שירותים באולפנים בהוליווד כרגע, החלטתי לנסות לקחת את
העצה שלו ללב. התרכזתי בכאב ושיננתי לעצמי שאני הוא הכאב והכאב
הוא אני. ניסיתי לתת לכאב להשתלט לי על כל הגוף. ניסיתי לדמיין
אותו כשדה אדמדם שעוטף את כל כולי. הטפתי לעצמי שהכאב הוא
הסטטוס קוו, הנורמליות, המצב הנתון. המחשבה ההגיונית ההבאה
הייתה שאין כאב בכלל. פתאום הכאב הזכיר לי שאין מחשבה הגיונית
בכלל. שדה אדמדם מזויין, קיללתי. למה אדמדם בכלל? היד ציחקקה
לעברי, ומשכה את הגיד שעוד חיבר בינינו.

באמת, למה אדמדם? שאלה טובה. שאלה יותר טובה תהייה - למה כרתתי
לעצמי את היד. לא רציתי לעשות את זה. אי אפשר להאשים את היד -
הנסיבות והאידיאלים שלי הן אלו שגרמו לי לבצע את החיתוך. כשאני
חושב על זה - היד הייתה מוצלחת מאוד. ממש מושא של קנאה לכל יד.
עברנו תקופות קשות ביחד: לחצנו לא מעט ידיים אחרות, ליטפנו לא
מעט ישבנים מוצקים, הרמנו לא מעט משאות כבדים. פשוט, לאחרונה
הרגשתי שאנחנו מתרחקים זה מזו. אני השתניתי אך היד נשארה באותו
המקום בדיוק: אותה יד מוכרת ונושנה. רציתי לעשות דברים חדשים.
רציתי להתקרב אל היד. להכיר אותה כמו שהיא באמת. לקחת אותה
למקומות חדשים ומעניינים. אולי אפילו לחדר כושר, כשיהיה קצת
זמן. היא תמיד דיברה על חדר הכושר בטון של כבוד ויראה. אך היד,
מצידה, לא רצתה שום דבר, פתאום. המצב הקיים היה נוח עבורה,
והיא העדיפה להישאר עם השעון הדיגיטאלי. מחויבות לא הייתה בראש
שלה, גם לא בכף ידה. השעון הדיגיטאלי הארור, הכה מוצלח, היה
מספיק טוב בשבילה. כמה קינאתי בשעון היפני הזה! אני כבר לא
מקנא בו: הוא כרגע נמצא על הרצפה, ליד הרגל שלי - בחתיכות
קטנות.

צא מעצמך! אהוב את הכאב. חשוב ניטשה! השעון לחש לעברי, מכיוון
ימין-למטה. למרות מסך ה-LCD שנמעך, הכפתורים שבותקו והרצועות
שנקרעו - השעון המשיך לעבוד, אמין כתמיד. לעזאזל, פעם ידעו
לעשות שעונים. ואיזה שעון הוא היה.  הוא תמיד היה שם כשהייתי
צריך אותו. אפילו עכשיו, כשניסיתי לסיים את חייו המסריחים
מזיעת עורף היד אותה אהב כל כך, הוא עדיין היה שם בשבילי. לא
יכולתי להאשים אותו במה שקרה - השעון עשה כל דבר בדיוק כמו
שהייתי רוצה לעשות אותו בעצמי. אני מניח שבגלל זה היד הייתה כל
כך נינוחה לידו, כל כך בטוחה. היא לא דאגה שהוא ייעלם יום אחד,
לא דאגה שיפגע בה. אוף, כמה קינאתי בשעון היפאני הזה! גם
עכשיו. הנה: למרות שאין לו בכלל מערכת עצבים, הוא חשב על דרך
להתעמת עם הכאב, הרבה לפניי. ברור לי שאם יד הגורל (גיח) הייתה
מחליקה והתפקידים היו הפוכים, הוא היה מטפל בבעיה עם היד בצורה
הרבה יותר אלגנטית.

מילא. המצב היה המצב, והחלטתי לקבל את עצת השעון. דמיינתי את
עצמי. עוד בכיין דרמטי, מנותץ מציאות, עוד אפס שמפחד לעשות
מעשה. הרי גם לפני שחתכתי את היד ידעתי שיש פתרונות אחרים.
הייתי יכול להיות כנה, לחלוק עימה את כל מה שעובר עליי. להעלות
מולה את הפחדים והרצונות שלי. להסביר לה את הבעיה. להראות לה
שהשעון הזה לעולם לא יוכל להעניק לה את מה שאני יכול, את מה
שאני רוצה. אבל על מי אני עובד? מה אם היא הייתה צוחקת עליי?
מה אם היא הייתה מרחמת עליי, ומבקשת מהשעון שיעזור לי? איך
הייתי יכול להתעורר כל יום בבוקר ולראות אותה מולי, מלגלגת?
אותו, מצפצף שאקום, יודע שהוא יודע, ושהוא יודע שאני יודע שהוא
יודע? לא, לא יכולתי לספר לה כלום. זה מסוכן מדי.

אולי הייתי יכול ללבוש מסכה, פני פוקר שכאלו: להעמיד פנים שהכל
בסדר ולקוות שהזמן שיעבור ירפא הכל? היד הייתה מעדיפה את זה,
מן הסתם, לשקוע בעיוורון שלה. חוסר ידע הוא אושר לעיתים, כמו
חייה עד עכשיו. מוזנת על-ידי אבי העורקים שלי, חייה של היד היו
מאוד נוחים. אפילו אורך הציפורניים שלה לא הדאיג אותה. היא
הייתה בשליטה. חתיכת יד. חתיכת יד. והאמת היא שאולי באמת זה מה
שהגיע לה. אך לא, לא יכולתי להיות צבוע. לא כלפיה ובוודאי שלא
כלפיי. טוב, מספיק: חתכתי אותה, ועכשיו צריך להתאפס על עצמי.

דמיינתי את הכאב. הלקיתי את עצמי בדמיוני: טיפש, חסר תועלת!
הרי מגיע לך הכאב הזה. פגעת בה! אתה מבין? פגעת בה! נשבעת שלא
תעשה את זה. עכשיו suck it up, ותהנה מהכאב. מגיע לך. תוך רגע,
הכאב נהייה מצחיק. שוטים ועקרבים מדגדגים. כמו בריצות שנהגתי
לעשות, אחזתי בכאב, משכתי אותו אל תוך תוכי. הוא היה חסר
משמעות, ובעל כל המשמעות כולה. הגיע לי. אני אוהב את זה.

הגיד ניתק בפתאומיות, והיד נפלה לרצפה. היא פרפרה לידי כמה
שניות, במפגן עלוב של מסכנות. קצת ריחמתי עליה. אבל יותר
ריחמתי עליי, למרות שהרגשתי חופשי בצורה איתנה. היא החלה לזחול
לכיוונו של השעון, שציפצף בפראות של סמוראי. היא אחזה בו -
והשתתקה.

פלסטר. אני צריך פלסטר.

09-06-2005