חושב עלייך, כבר לא יכול,
נשבר, נמאס כבר מהכל.
לך לב של שיש קר,
להחזיר אותך כבר מאוחר.
ולי לב עם פציעה עמוקה,
לרפא אותו? כבר אין תרופה...
היה לי מלאך בין הידיים,
אבל עכשיו הוא למעלה בשמיים.
מסתכל, בוכה, שומר עליי,
רוצה להחזיק את ידי להחזיק בחיי.
אך שעון הזמן לא עוצר, אפילו לא לרגע,
וטעה מי שאמר שהוא מרפא כל פגע.
כי עם הזמן הפצע רק גדל,
ולשובך אני תמיד מתפלל.
עמוק בפנים אני יודע שלא תחזרי,
אך הפצע בלב, כה עמוק וטרי...
וברגע הכל נגמר, הכל הלך,
ומה שהיה? כבר איננו-נשכח.
והכאב הזה שמזיק לי לנשמה,
והמחשבה עלייך, כה טהורה, כה תמימה.
ואני בוכה וצועק: "למה את? זה לא פייר!"
אך את דממת המוות, איש לא יפר.
את יודעת, את שומעת, את רואה את הכאב,
את זוכרת כמה אותך אני אוהב...
אהבתי.
חשבתי.
כאבתי.
ותודה רבה רבה, לשמואל המדהים, הפיסטוק שלי, שבלעדיו השיר הזה
לא היה נכתב... |