שיבה
פתאום אחרי שלושה שבועות של שינה התעוררתי,
מצאתי את עצמי שוכבת בשדה כותנה לבנה,
ניסיתי לחשוב מי אני, ואיפה אני נמצאת,
אבל הגוף ביקש להתחבר לאדמה.
זה זמן של שכחה אמרתי לעצמי, (זמן של חזונות נפרצים), גופי כבד
כאבן (לא יכול להכיל את החזון הנפרץ)  
ופתאום חרש הגיעה אליי יד.
בתחילה היא טופפה על גופי ברוך,
אח"כ ניסתה ללטף מהוססת, אח"כ סתרה, בתחילה ברוך ואז באימה.
וצעקה (רק היד) נעמי קומי.
עין אחת נפקחה לי, ואני הבטתי ביד ניכוחי היא זעקה אליי באימה
שאקום.
ואני רק רציתי לשכב, להרגיש איך השמים עוברים דרכי ומתחברים
לאדמה.
אבל היד לא ויתרה עליי, היא ניסתה ללטף, ואז סטרה ושוב ליטפה
וסטרה.
אח"כ עזבה,
ואני הרגשתי את השמש צורבת בי וניסיתי להרים את ראשי, שכבד
פתאום.  
והיד?
היא הרימה אותי, ואני חשתי פתאום איך גוף האבן מתייחס לחוקי
המשיכה פתאום,
איך שוב החוקיות של העצמי משתנה, ודוממת ואני אינני אני.
פתאום אני נמשכת, נענית לחוקים הפיסיקליים.
(אתה צריך להבין, שאני פועלת נגד החוקים, לא משתפת פעולה).

היד הביאה אותי למיטה נקייה,
עם סדינים לבנים והביאה התרפקות (התפרקות) על כלי מיטה צחורים,

וחרירים של אור מבעד לתריס מוגף.
ועל ריח מוכר כל כך, וחסר מרכיב אחד,
(מה חסר? ניסיתי לחפש מה חסר? ריח של קציר? אבקת כביסה?)
הבוקר הגיע- ואני ניסיתי להרים את ראשי שכבד עליי מאד.
התיישבתי וגיליתי את העולם -חדר צר, אם נעלמת,
ומיטה רחבה שתפסה את כל המקום בחדר.
התרוממתי, התיישבתי, עמדתי, הלכתי, פתחתי את התריס - מולי עמדו
שדות, הם היו צהובים.
זה סוף הקיץ, חשבתי, זה סוף הקיץ, משהו מת בי פתאום, זה היה
סוף הקיץ.
עוד רגע יבוא אלול, ואנחנו נתערבל בסערה השמיימה, נאסף אליו
כיבול בשל,
"שובי אליי משדה מואב, אימי" מילמלתי פתאום
שובי משם כי אני מחכה לך רק כי אני מחכה לך פה ואל תלכי יותר
אף פעם.
והמחשבה היא הייתה בצוותא עם מחשבה אחרת של מישהו אחר והמישהו
הזה,
עיניו הסתכלו בי בגופי שעמד אל מול פני החלון.
"אמא מתה נעמי", אורי אמר לי פתאום
הוא עמד כאן כבר זמן רב אבל אני הבחנתי בו רק עכשיו.
ואני, עמדתי מול החלון, מביטה בשדות של אבי חרוץ הפנים (הוא
איכר בשדה כותנה).
כל היבול כבר נקצר,
ואבא שלי עמד בשדה מול הטרקטור, ואז פתאום הסתובב, והביט בי.
הוא ראה שהתעוררתי.
לרגע נפגש המבט הוא היה אילם חלול כאילו משהו מת בעיניים הללו,

ואז בתנועה רפה הוא הסתובב, הניע את הטרקטור, ונסע בשדה הקצור
עד לשדה של המושב השכן (אנחנו שדה בגבול) עבר את הגבול, והמשיך
לשדה הבא ולזה שאחריו.
ענני כבוד ליוו אותו לשם עננים של אבק,עננים של אדמה חומים.
ואני, לא נדהמתי, לא צעקתי
רק הסתובבתי רפה להביט בו באורי.
בתחילה הסתכלתי בפנים (פנים חרושות צער וזיפים) אח"כ על הגוף
(רפוי, חולצה עם כפתורים).
ואז פתאום ראיתי את היד, זאת הייתה היד שהרימה אותי.
אורי, אמרתי פתאום והפרתי את השקט של הבוקר ההוא,
היא מתה? ואיפה הייתי אני?
ישנת. הוא אמר ישנת.
ובשתי הידיים חיבק אותי שוב,
את החיבוק האחרון שלא הותיר בי שום ספק עוד
היא מתה.
היא מתה ואנחנו חיים.
והרגשתי אז ברגע הנדיר ההוא,
שאנחנו נותרנו יחידים בעולם,
ניצולים ממבול איום ונורא,
ובחיבוק גלומה כל הסליחה והכפרה שעוד ישנה בעולם הזה.
ואורי אמר, בואי נעמי, ולקח את ידי בידו.
"הנה," ציטט, "מעל המגדל כבר עומדת הקשת".