"אני מצטער. אני לא יכול להרשות לך להיות פה. אני חייב להוציא
אותך החוצה."
פעמים רבות בעבר הוא שמע את המילים האלה בזמן שאמר אותן, ובכלל
לא הרגיש את האכזריות הטמונה בהן. האזניים שלו כמו התרגלו למה
שיצא לו מהפה. בכלל, הוא היה חייב להיות קשה, לדבר בקשיחות; זה
היה חלק מתפקידו. הוא הקהה את המצפון שלו בשנה וחצי האחרונות.
לא היתה לו ברירה. בתפקיד כזה, אם אתה חושב יותר מדי אתה עלול
להישבר באופן טבעי, ואסור להישבר. לא בעולם שלנו. לא בתקופה
שאנחנו חיים בה. היה על אדם לחשוב על עצמו קודם. אדם לאדם זאב,
והבחור שלנו היה זאב מצטיין במיוחד.
שמו היה גבע. היו לו תלתלים בלונדיניים רכים שנחו על כתפיו,
עיניים כחולות ארוכות ריסים והוא התנשא לגובה של מאה שמונים
וחמישה סנטימטרים. אילו מישהי היתה מתארת אותו באזנינו, סביר
להניח שהיא היתה משתמשת בביטוי "אל יווני". הוא פשוט היה...
יפה.
על פי הפסיכואנליזה, סובלימציה היא תיעול הדחף מעורר החרדה
לפעילות מקובלת בחברה. ניתן אולי לשער שכך החלו אנשים לאהוב:
הם הוטרדו מהדחף המיני שלהם והחליטו לעדן אותו. אצל גבע זה היה
הפוך. בעצם, אצל כל בני דורו זה היה הפוך. הוא שכב עם בחורות,
זרק אותן והחליף אותן כמו גרביים כי הוא פחד לאהוב. הוא דיבר
בסרקזם כי הוא פחד להיות מנומס. הוא עטה על עצמו חומה של בחור
חזק ש"לא כדאי להתעסק איתו" פשוט כי הוא פחד שיתעסקו איתו. הוא
פחד להיות טוב, כנראה. פחד שזה יזיק לו.
היא סירבה ללכת. היא ידעה שאולי קשה לו לקבל את זה, אבל הוא
יאלץ בסופו של דבר. היא רצתה להיות זו שתגרום לו לקבל את זה.
"אתה זוכר, גבע, לפני שלושה חודשים, אחרי שהגענו מהבר אל הבית
שלי? קילפנו בגדים כמו שמקלפים תפוז. בנימוס, ברכות, לא למעוך
את מה שיש בפנים ולא לפגוע, אבל בכל זאת, עם המון תאווה והמון
תיאבון. איך יכול להיות ששכחת את זה?"
היא לא תבכה. היא חזקה. היא יודעת שבסוף הוא יבכה. גם אם בדרך
היא תושפל ותקולל, היא לא תוותר.
הוא לא הצליח להבין מה היא רוצה ממנו. היא לא יודעת שזה אסור?
מאז שהוציאו את החוק החדש, שאוסר על בני אדם להתרועע אם אין
קשר משפחתי מוסדר ביניהם, הכל נעשה הרבה יותר מרגש בשבילו. כל
בחורה שהוא דפק היתה בגדר התגרות במזל. אבל איזה כיף יש במישהי
שרוצה גם להישאר לישון? מה הוא אמור לעשות עם זה? ומה הוא יעשה
אם השלטונות יגיעו לביקור פתע? יגיד להם שזו אשתו? הם יצחקו לו
בפנים. ו"ארוסה" לא תקף אצלם. הם פשוט מסתכלים על האצבעות,
לראות אם יש טבעת. ואם אין - אכלת אותה.
אבל בכל זאת, הוא ידע, איפשהו בפנים, שהוא חייב להתחתן מתישהו.
הוא רק בן עשרים וחמש, יש לו עוד זמן. אבל הוא הפנים כבר מגיל
שש עשרה שהבחורה שאיתה הוא יתחתן תהיה מושלמת בכל קנה מידה,
פשוט כי הוא היה צריך מישהי שתתאים לו. מישהי עם בטן שטוחה
ותחת קטן ומקסים, כזו שאפשר לראות את בת דמותה בשלטי דרכים,
מפרסמת בגדים שנשים אמיתיות לא יכולות ללבוש. מישהי שנועדה
לגרום לנשים להרגיש רע עם עצמן, ושטוב לה עם זה. והבחורה הזו
שעמדה עכשיו מולו, והטיחה בו מילים בוטות ויחד עם זה מפתיעות
ביופיין ובחדותן, פשוט לא היתה זה. היא היתה רכה, נשית, מלאת
קימורים. היא היתה עגלגלה וחמודה, וניתן היה להבין בקלות
שהחברות שלה באמת אהבו אותה. היא פשוט דרשה את זה. מעולם לא
עוררה קנאה ולא ניקרה עיניים, היא היתה יפה בדרכה ושלמה עם
זה.
היא היתה אמיתית, בלי סובלימציות ובלי הכחשות, ולא כל אחד יכול
היה לקבל את זה. בטח שלא גבע.
היא הלכה. היא רצתה להגיד לעצמה שהוא אידיוט ושהוא לא שווה את
הדמעות שלה, אבל היא ידעה שזה לא נכון. היא ידעה שהוא יפה
ומבריק ועשיר ושכל הבנות בעיר רוצות אותו. היא ידעה שהיא נמשכת
אליו ברמות שכמעט כואבות לה ושהיא אוהבת אותו במידה שאי אפשר
להתכחש אליה. היא ידעה את זה. אז היא פנתה למקור הניחומים שלה,
שלא אכזב אותה מעולם. האוכל. כי זו היתה, כנראה, הסובלימציה
שלה.