"אין חיים שאינם, ולו להרף-עין אחד בלבד, בני-אלמות."
ויסלבה שימבורסקה: "על המוות, ללא הגזמה"
מתוך: סוף והתחלה. תרגום רפי וייכרט
ועכשיו אני מת. נשארה רק המעטפת וגם זה לא הרבה, מסה לא גדולה
במיוחד של נוזלים, בשר, עצמות ושרירים וגם היא כבר מתחילה
להיכנס אל מחזור החומרים שבטבע.
הנה הבשר כבר מתקשה והזבובים מחפשים מקום להטיל בו את ביציהם
שיהפכו לרימות שניזונות משאריות שכאלה; הנה גם הם כאן מלאים
בחדוות הקיץ. כן כנראה שגם לקיץ ולחדוותו המעושה היה חלק
בהחלטה הזאת הכל-כך דרסטית ועם זאת כל-כך פשוטה וטבעית ומובנת
מעליה. ועכשיו יש נצח שלם לחישובי הרווח וההפסד, לבדיקה מעמיקה
ושקולה ונבונה של המעשים, כולם; בדיעבד, ללא הרגשות, ללא
רגשות, ללא כאב, ללא ריח, ללא טעם, ללא צבע, ללא צליל, ללא
דרישות (בייחוד לא קשות), ללא רחמים (בעיקר לא עצמיים). רק
שלווה גדולה ומוריקה שמובילה היישר מקדח הקנה דרך הלסתות
הפעורות ומחילות האף הריריות אל תוך הג'לי האפרפר של המוח.
והמנטרה האינסופית: עכשיו אני מת, עכשיו אני מת.  

בגיל עשר מאס אדמס לראשונה בחייו.
מהצריף הירוק שמאחורי הגויאבות עלו צירצוריו הנואשים של כינור
בודד: ניסיון, הפסקה, המהום ושוב תרגול חוזר לעצמו. השמים לא
היו כחולים או אפורים אלא חסרי כל צבע. האקליפטוס הגדול שחיפה
על הצריף (למעשה סוכך עליו כמו נשר גדול ומעט מרוט המגן על
גוזל שגדל יתר על המידה ועדין פחד-או לא יכול היה-לפרוש כנפיים
ולצאת לחופשי) חרק וגנח באיושות הרוח הלא חזקות; חרק וגנח
בדואט א-טונאלי עם קולות הניסור שגאו מתוך הצריף מלוות לעיתים,
עם הפסקותם, ברקיעות רגל נמרצות ובגניחות זועמות. על גג הצריף
המחופה ברעפי אסבסט אפורים צמחו כמה תבלולים עשויים מעלי
האקליפטוס ושעם הגשם הראשון-שעמד לבוא אם לא מחר אז
מחרתיים-יסתמו את מרזב הפח הירוק -חלוד-מתקלף שבקצה גג הסככה
שבחזית הצריף ועליהם יצטרפו עלי הגויאבות (שהיו יותר שיחים
מעצים); עלים מאורכים, פתלתלים; הגויאבות שצמחו צפופות על כמה
גזעים לא מנוקים (כאמור שיחים) בחזית הסככה ומשני צדדיה; ואז
יוצף (כשיבוא הגשם, לכשיבוא) משטח הבטון הסדוק והעקום (אמצעיתו
באורח פלאי כלשהו נמוכה מקצותיו, נמיכות שלא נעלמה גם מעינים
של בן עשר הרובץ ישר מולו, בדשא הלא מכוסח; כי לפינה זו לא
טורח יהודה אוסטפלד; שכולם קוראים יהודה הגמד; סגן מרכז הנוי
והאחראי הבלעדי על מכסחת התופים האדומה להגיע; או יותר נכון
הוא טורח להגיע רק כדי להחנות את המכסחת בשולי הדשא, מתחת
לאורן הגדול  להרכין על פניו את כובע המיצחיה האפור שלו ולצפות
בעין אחת למשך דקות ספורות בבנות מהמוסד החינוכי כשהן עולות
בשביל, סמוקות לחיים, בחזרה משיעורי ההתעמלות; כתמי זיעה
גדולים ועגולים מעטרים את חולצות הטריקו הלבנות שלהן; או אז
היה מתניע יהודה את המכסחת בחמת זעם כבושה ומסתלק מבלי לכסח את
הדשא הדליל) והשלולית תחזיק עד פסח ואולי אפילו יותר עם יהיה
חורף טוב (וחורף טוב זה שלא צריך השקיית הנבטה לכותנה ושהמאגר
מלא וגם שהחלוקה של הגשמים טובה, לא שבר ענן ושבועיים שמש אלא
הרבה ימים של קצת, את כל הדברים האלה הוא ידע מאריק מאירי
שאפילו שהיה מבוגר רק בחמישה חודשים ידע הרבה דברים וגם לא פחד
להגיד אותם אפילו שאלה מ"רימון" שכבר היו בני שתים-עשרה לא
אהבו לשמע דיבורים חכמולוגים גם בגלל שאריק מאירי נחשב לחכם
(ולא לחכמולוג) וגם בגלל שטיטו; שכבר היה בן אחת עשרה והיה הכי
גדול ב"צאלון" ושהבנים של "רימון" פחדו ממנו כי היה חזק ופראי
כמו בן ארבע עשרה; הגן עליו, גם על אדמס הוא הגן אבל יותר מתוך
חמלה ופחות מחברות אמיתית (כמו החברות שהיתה בין אריק לטיטו
שהיו מתבודדים ביחד בחורשה שמאחורי מגדל המים) ואדמס היה
חכמולוג ולא סתם חכמולוג אלא גם מגזימן ולא רק מגזימן אלא גם
שקרן ולא רק שקרן אלא גם פחדן וגם אף אחד לא פחד מאבא שלו שהיה
נמוך עם משקפים ועובד בתנועה ואף לא ראה אותו במשק מיום ראשון
בבוקר ועד יום שישי בצהרים ותמיד היה לו חיוך נבוך שכזה עם
השיניים הבולטות שלו, אפילו שאריק אמר שאבא שלו בועדת ההיגוי
העליונה לא מילא את אדמס בגאווה; הוא לא ידע מה זה ועדת ההיגוי
וגם אריק לא ידע) והילדות מ"רימון", "צאלון" ו"שחף" שהיו באות
לשעורי נגינה אחרי הצהרים צריכות לדלג מעליה ולא חשוב כמה
פעמים היתה עדה, המורה לפסנתר מבקשת מיוסף שיף שיתקן והוא היה
אומר כן, מחר ולא מתקן אף פעם ורק פעם בשנה אומר לה שתגיש בקשה
לועדת השקעות  והיא היתה מזכירה לו שהיא לא חברה כאן אלא רק
שכירה. אז תלכי לועדת חינוך היה אומר ועולה על ה"מסי-פרגוסון",
(שאריק אמר שהוא חרא של טרקטור כי הוא בלי "הידר-שיפט") ובועדת
חינוך היו מכניסים אולי את הבקשה שלה בסעיף שונות שבכלל לא היה
מגיע לדיון בועדת השקעות ועם הייתה מגיעה, הבקשה, הרי לא היה
עוברת בועדת משק; רק אריק ידע את כל השמות של הועדות ומי חבר
בהם אבל לא תמיד ידע מה בדיוק עושים בהן אבל הודה שהוא לא
יודע, אדמס אף פעם לא הודה, תמיד היה משקר או ממציא ופרידה
המחנכת של כיתות גימל, דלת הייתה מקרבת אליו את פני הבצק שלה,
עם הריח של הסיגריות או עם העשן במקרה שהסיגריה  הייתה עוד בפה
שלה (ובדרך כלל היא הייתה) ותופסת לו את הפנים בכוח ביד אחת
ולוחשת לו בריח ביוב ישר לתוך הפנים שלו: קטנצ'יק שקרן לך תרחץ
את הפה עם מים וסבון. את הסטירות היא הייתה שומרת לגיא שההורים
שלו הם מחברת נוער, אז בטח גם הם מכים אתו  ולגרא שהיה הכי
גבוה וגם ילד חוץ  וגם מאוד עיצבן אותה שהוא לא בכה אחרי
הסטירות שלה אלא רק חייך חיוך מזלזל; החגורה של אבא שלו שבגללה
שלחה אותו העובדת הסוציאלית לקיבוץ כאבה הרבה יותר וגם ממנה
הוא לא בכה, לטיטו היא סטרה רק פעם אחת, אבל אז (זה עוד היה
בכיתה גימל, ביום הראשון של כיתה גימל) הוא הזדקף על קצות
האצבעות והעיניים שלו היו מולה והוא קירב את הפנים שלו לשלה
ואמר לה בקול קצת מצפצף (הקול שלו התחלף מאוחר) יה מסריחה
אחת, עוד פעם אחת ואני אחסל את היוני המגעיל שלך וברח כשהיא
מנפנפת אחריו באצבע (יוני היה הבן הקטן שלה, הוא היה אז בכתה
זין אבל טיטו לא פחד מאף אחד) והילדות היו ממשיכות לדלג מעל
השלולית ועדה שהחליטה פעם לפנות ישירות להורים, שמעה מאימא של
נטע שלא יקרה כלום אם יירטבו קצת הבנות ואבא של מיכל סער שהיה
חבר בועדת השקעות אמר שהמשק צריך לחלק את השקעותיו בתבונה
(אדמס שאל את אריק מה זה תבונה ואריק לא ידע, אבל הודה בזה)
ושקוסמטיקה נמצאת תמיד אחרי פרקטיקה ואידיאולוגיה ורק אחרי
שמיכל גלילי מ"אשל" שברה את הרגל בשלולית אז בא אבא שלה וביום
אחד מילא את המשטח בבטון ועשה תעלת ניקוז וגם אמר לעדה שאם זה
היה תלוי בו גם היא וגם יוסף שיף היו תלויים על מגדל המים;
יוסף שיף אמנם לא היה תלוי על מגדל המים אבל שנתיים אחרי זה
הבן שלו גדי היה תלוי באסם אחרי שלא קיבלו אותו לשייטת ואת
ירון ואייל שהיו אתו "ברותם" כן קיבלו. אלא שעכשיו מבעד לעשבים
ולריח הקל של גויאבות מרקיבות היה השקע גא ונישא ויבש. לבנים
לא היו שעורי נגינה, הם השתתפו רק בשעורי מוסיקה ואייל מורן
מ"רימון" ניגן בחליל אלט (אריק אמר שאלט זה עבה וסופרן זה דק)
כל היתר קיבלו משולש או תוף מרים ובדרך כלל נצטוו לשתוק
בשיעורים שמכתה הא היו רק לבנות, לבנים היה עוד שיעור
ספורט-אדמס שנא שיעורי ספורט, אבל העדיף את שעורי הספורט רק של
הבנים, מילא להיות אחרון אצל הבנים אבל גם אצל הבנות-בכתה דלת
כשחילקו כלי נגינה (לבנות ולבנים שהובחנו כבעלי כשרון) אדמס
ביקש לנגן על צ'לו. כולם ישבו במעגל ופרידה זורחת וחגיגית יחד
עם אליהו האחראי על המוסיקה במועצה הכריזו באיזה כלי ינגן כל
אחד. לנבחרים היו שיחות אישיות והם נשאלו מה העדפותיהם (שנים
אחר כך בטקס חלוקת הפק"לים בטירונות נזכר אדמס בטקס ההוא), לא
כל אחד קיבל את אשר חפץ; את אדמס אף פעם לא הזמינו לשיחה
אישית, הפעם היחידה שישב לבד בחדר עם אדם מבוגר ממנו היה ביום
האחרון של י"ב כשאברהם מלץ המחנך אמר לו כמה נהנה ללמד אותו
וכמה הוא חושב שלפני בחור חושב ורציני כאדמס העתיד הוא כספר
פתוח-אח היגג במליציות חגיגית כמה היתי נותן להיות בן שמונה
עשרה שוב, על סף החיים הגדולים, טעון בכול אותם מטענים שהנחיל
לי בית-ספרי נכון להעשיר את חיי ואת העולם ולתרום למען המדינה,
המשק והעם, ללחום ללא לאות למען עולם טוב יותר למען מדינה חזקה
יותר, למען משק מפותח יותר "האח", אמר-כן אמר אדמס, בודאי אין
כמו להיות על סף החיים, אפשר להתחרט? אברהם צחק ולחץ בחום את
ידו של אדמס ואחר כך, מבלי להרפות מידו קם והקיף את השולחן
וטפח על כתפו של אדמס, ראשו המקריח הגיע בקושי לסנטרו, אח אמר
אתם נוער אמיתי, אתם היתם חברת נעורים לתפארת (אדמס חשב גם אם
הוא מתכוון לכך שזרקו את טיטו באמצע י"ב בגלל ג'וינט אחד) אבל
אין ספק שרובכם, כולכם בעצם, יוצאים מכאן עשירים יותר טעונים
בעושר רוחני אין סופי; על הדברים האלה הוא חזר גם במסיבת הסיום
וכשהגיע למשפט הזה התכופף אריק לעבר אדמס וטיטו (שהורשה להשתתף
במסיבה למרות שהושלך מבית הספר לפני קו הגמר, פחות מאשר בגלל
הג'וינט ההוא ויותר בגלל שתוך שנה אחת בין י' לי"א מתו שני
הוריו, אימו מסרטן ואביו מהתקף לב והוא קיבל לגיטימציה להיות
"מופרע") ולחש אבל לא יודעים את לוח הכפל ושלושתם געו בצחוק
לקול לחישות נזעמות ("איך בכלל מרשים לו לבוא הנה למסומם הזה"
ו"אלה המופרעים של הכיתה").כשרק סיים להוציא מפיו את המילה
צ'לו וגרא שישב לידו התחיל מתפוצץ מצחוק כבר הייתה פרידה גוהרת
מעליו ואוחזת בפרצופו, אצבעותיה הצהובות מחררות את לחייו והיא
מקרבת את פניה לפניו (היא עברה לעשן מנטול) חתיכת מפגר, היא
אמרה לו אתה אפילו במשולש לא מסוגל לנגן: שלושה ימים תורן
שירותים. גרא המשיך לצחוק היא ניערה את ראשו של אדמס ומול
עיניו היוצאות מחוריהן של אליהו; האחראי על המוסיקה במועצה
האזורית; איש אירופאי עדין; הפליקה שתי סטירות לחי מצלצלות
לפניו של גרא שלא חדל לגחך, גיא שישב לשמאלו של גרא מיהר לטמון
את פניו בין מרפקיו ומיכל אולשטיין ברגע של גדלות רוח של אחות
סיעודית לעתיד החליפה עמו במהירות מקומות ישיבה. נמשיך הודיעה
פרידה בבאס בריטון שלה, אליהו מיהר לסיים את החלוקה ונמלט על
נפשו. עכשיו הכריז גרא, הם קמו על רגליהם אוחזים בידיהם פרות
גויאבה מרקיבים; חבל שטיטו ואריק לא כאן, אבל טיטו ואריק הלכו
להתבודד רחוק מעבר לשדה התירס בין שרידי החאן; שלא היה בדיוק
חאן אלא חצר המסגד שהצריח שלו התמוטט יום אחד בלא הודעה
מוקדמת; אריק אמר שהחאן היה פעם חלק מכפר קטן שהיה בעמק
ושבמלחמת העצמאות הוא היה מסתור לפורעים (אדמס שאל מה זה
פורעים ואריק אמר שזה כמו מחבלים) ובגלל זה הרסו אותו אחרי
שכולם ברחו ממנו ואת האדמות שלו נתנו במתנה לקיבוץ (אדמס תמיד
התפלא איך אריק יודע דברים שקרו לפני שהוא נולד). עכשיו לטיטו
ולאריק יש שם מחבוא ורק הם יודעים עליו, איפה שהוא מאחורי
הבוגנביליות הסגולות, אבל צריך ללכת בזהירות כדי לא ליפול לאחד
מבורות המים הפתוחים וטיטו אמר לאדמס שהוא עוד לא מספיק בוגר
כדאי לבוא עתם. אז אדמס זנוח ומאוכזב (וגם קצת דומע) חבר
לאחרים, מזל שאף אחד מ"רימון" לא היה אתם כי אז בטח היו מכים
אותו, גרא בחיים לא יגן עליו (הוא ילד חוץ) וגיא, אמיר ואלדד
אפילו ישמחו להצטרף למכים. לזרוק צעק גרא בדיוק כשהיתה הפוגה
בנגינה מלווה ברקיעת רגל וקללה, ארבעתם השליכו בכוח את
הגויאבות על קיר הצריף, אדמס לא זרק את שלו, הוא חיכה ידו
מתהדקת סביב הכדור הנוטף; הדלת נפתחה באחת, דלת הרשת החיצונית
נחבטה בכוח וטליק ה"משוגע" שלא הלך לצבא וניגן בכינור בתזמורת
בני-הקיבוצים (אפילו שלא היה בצבא), פרץ החוצה זקנו השחור סמור
ועיניו רושפות, הנה המשוגע צעקו כולם, זה הרגע אמר אדמס לעצמו
ושיחרר את הגויאבה הישר לפניו של טליק, שנעצר שניה. אתה גדול
אדמס, צעק גרא הכנסת לפסיכי ישר לראש. לרגע קטן אחד זהר אדמס
כמרכז היקום. טליק התעשת ויצא למרדף, החמשה פתחו במנוסה, אדמס
לא ידע אם טליק איתר אותו כזורק הגויאבה לפנים או שזיהה שהוא
האיטי מבין כולם, אדמס באימתו כי רבה רץ לכיוון החורשה בעוד
שאר חבריו רצו לכיוון חברת הילדים. לקח לטליק בדיוק עשר שניות
להדביק אותו, הוא אחז בעוצמה בצאורו, סובב אותו, לא, בבקשה, לא
צרח אדמס, מגונן בידו על פניו, טליק אפילו לא חשב להרפות הוא
חבט בו בידו הפנויה בעוצמה שוב ושוב ושוב מטיח אותו לאדמה
ובועט בו ואז הפסיק, נשם נשימה עמוקה, העביר יד בשערו מחה את
הזיעה ממצחו, קום אמר לאדמס שהיה שרוע על האדמה מיבב חרש לתוך
האורנים היבשים. הוא הושיט לו יד הרים אותו לך, לך הביתה אמר
וחזר לקונצ'רטו לכינור, צולע מעט. רק אז ניגשו, נרגשים, חבריו,
גרא חיבק את כתפיו בוא תרחץ את הפנים אמר, אדמס נשען עליו, אל
תהיה דביק אמר גרא והדף אותו ממנו. אתה תתלונן עליו אדמס? שאל
גיא, לא  אמר, עזבו אותי וצלע לאט, גרונו חנוק אל עבר בית
הילדים. אבל כשנכנס לחדר ואיש לא היה, הוא פרץ בבכי, נאנק
כשפניו כבושות בכר, כל שרצה היה למות, לימוג, להעלם כאילו לא
היה אף פעם.  
הרוח הקלה הניעה את החול הדק במעגלים קטנים יוצרת תלוליות
טהורות מראה, עורמת ערמות שקויהן משורטטים בעדינות מופלאה,
ממלאת את כל המחילות והנקבים שבעולם בחול דק-דק, רך-רך,
עדין-עדין, מכסה בסבלנות אין קץ את מחנות הצבא על חורשות
האקליפטוסים העייפות במדבר החורפי, את תעלות הניקוז הנסתמות
לאט-לאט, את הצריפים הישנים האוגרים אותו לאורך קירותיהם
המתקלפים ואל תוך היעדים המבוצרים הפזורים בכל פינה ועל כל
גבעה טרשית  מכסה ומכסה ומכסה  גם את המצדית העשויה חביות
חלודות שלמרגלותיה מקופל כעובר ההולך ומתכסה  ברחם של חול נח
גופו של אדמס שלרגע זוהר אחד היה למרכז היקום, והרוח הוסיפה
וטאטאה עוד ועוד חול שקבר מתחתיו גם את הרגע הזה ואת הרגעים
שאחריו עד שלא נותר בעולם אלא הר של חול חום בהיר..

stage.co.il/Authors/IdanCaspary