כשראה אותה קפא על מקומו. היא חכתה לו ליד הדלת, חשופה לרוחות
הקרות המנשבות מבעד חלונותיו הפרוצים של חדר המדרגות. מתעלמת
מן הלכלוך, מתעלמת מן הצחנה. ממתינה.

ברח, זעק הקול בראשו. הסתובב וברח!
אך רגליו סירבו להישמע לו וכל שיכול היה לעשות הוא רק לעמוד שם
ולהביט בה, בעוד ליבו דופק, כמחשב לפרוץ מחזהו.

כבר שנים הוא בורח, נע ממקום למקום, מסתתר מן העולם, מסתתר
מעצמו. הוא מתקרב כבר לגיל ארבעים, גיל בו רוב בני האדם כבר
מיושבים, אך הוא, לא ימצא לעצמו מנוח.
לא תמיד היה כך. היו ימים בהם החיוך לא מש משפתיו. היו ימים
בהם היה מפזם בעבודתו, שמח אל כל בוקר חדש. אחיו תמיד סנט בו
בשל כך. אחיו!
אם רק היה יכול לחזור לאותו היום, אם רק היה יכול לשנות דבר
אחד, להסיט את מהלך הדברים.

אך לא כך רצה הבורא. הוא בורח מאז. איש לא רודף אחריו, אך אות
הקין טבוע במצחו, מעיד עליו כאלף עדים "רוצח!".
גם אלף חוקרי משטרה לא ישנו זאת. גם מליון שופטים הפוסקים את
חפותו לא ימחקו את אות הקלון ממצחו. רוצח אחיו.

רגע קודם עוד שר בקול את שמחתו אל מול השמש הזורחת על בוקרו של
יום חדש. דחה בגיחוך את הקנטותיו של אחיו על הקלות הבלתי נסבלת
בה הוא מתייחס לחיים.
וברגע שלאחר מכן, הכל נגמר.

הוא היה על הפיגום למעלה, משורר את יפי החיים תוך כדי שהוא מכה
בפטיש, בקצב שירתו, כשלפתע נשמט הפטיש מידו וגדע את חייו של
אחיו, גדע את חייו שלו.

מאז הוא במרוצה. לא עוצר בשום מקום ליותר מכמה חודשים. נע ונד
על פני האדמה.
עיניו העגומות ניבטות מתוך פנים רזות, חרוצות קמטים, לא
מגולחות. בגדיו, הגדולים ממידתו, מעידים עליו כי בעברו נשאו
עצמותיו משקל גדול יותר מזה של היום. הגברים נרתעים ממנו,
נמנעים מליצור עמו קשר, סולדים מייסוריו. הנשים נמשכות אליו,אל
עומק עיניו, אל הלב המוכה, המחכה ליד רכה שתרכך את יגונו. אך
הוא לא שת ליבו לא לאלה, גם לא לאלה. אינו נשאר במקום אחד די
זמן בכדי לתת למי מהם שהות לתהות על קנקנו. גר בדירות שכורות,
קירות סדוקים, רהיטים מפורקים למחצה וזוהמה. כן, נאה לו
הזוהמה. נאה לאות הקלון שעל מצחו, נעה לזוהמה שבתוכו. רוצח!

בכל פעם שמבחין הוא ברחוב במישהו מעברו, מישהו שיכול לזהותו,
למסור את מקומו למשפחתו, מיד הוא אורז את מעט מיטלטליו ונע
הלאה, אל מקום הגלות הבא. אין הוא רוצה לפגוש בהם, אין הוא
יכול לשאת את מבטיהם, חודרים אותו, דוקרים בבשרו כבמסמרות,
מאשימים אותו, או גרוע מזה, מרחמים עליו, עליו! על הרוצח,
שאינו ראוי לרחמיהם.

על משכבו בלילות הוא מתגעגע אליהם, אל הוריו, אותם לא ראה כבר
חמש עשרה שנים, אל אחותו הקטנה, שודאי כבר נישאה וגידלה ילדים,
אל אחייניו, אותם השאיר יתומים, שני ילדים קטנים, שני אוצרות.
לא היה דבר בעולם שגרם לו עונג גדול יותר מאשר להתגלגל איתם על
הרצפה, לא היה דבר שלא היה מוכן לעשות בכדי להגן עליהם ועתה,
על משכבו, הוא רואה אותם נועצים בו מבטי שנאה. רוצח. רוצח
אביהם.

כבר שנים הוא נמלט. מנסה לברוח מעצמו ולא מצליח. עובד בעבודות
מזדמנות. עומד עם הפועלים הזרים בצדי הדרכים, ממתין לבעל בית
שיקח אותו לעבודת יום. חי מן היד לפה, בלי עתיד, רק עם עבר.
וככל שהוא בורח יותר כך שב ורודף אותו עברו. בחמש בבוקר הוא
קם, אוכל את פיתו ויוצא לחפש עבודה. לעת ערב הוא שב, עייף, מר
נפש, אוכל בחוסר חשק פרוסה או שתיים של לחם ונופל על המיטה,
מייחל לשינה שתבוא ותחלצו מן הייסורים המענים את נפשו.

גם היום כך. בילה את יומו בעבודה. שותק, שבע רצון מכך שאינו
דובר את שפתם של הפועלים ושהם אינם דוברים את שפתו. כך יכול
הוא להטביע בעבודה את זעמו. כך נחסך ממנו הצורך לשוחח שיחת
חולין עם הסובבים אותו, לחשוף בפניהם את קלונו. יום שלם עבד,
בלא חיוך, בלא שיחה, בלא מנוחה. ועתה, עלה במדרגות אל דירתו
השכורה, עייף, רדוף, מייחל למקלט שבשינה.

כשראה אותה קפא על מקומו. הוא רצה לברוח, אך רגליו סרבו למלא
את רצונו. כך עמד שם, המום, מבויש, שטוף רגשות אשם. עמד והביט
בה, בגיסתו. חש באות הקין הצורב במצחו. מחכה ברעד לאצבעה
שתופנה אליו, קרה ודוקרת, מטיחה בו את אשמתו.

היא עמדה מולו, שיבה בשערה, קמטים סביב עיניה מעידים על נחלי
דמעות ששפכה, קומתה כבר לא זקופה כשהיתה. עמדה שם ליד דלתו,
מתעלמת מן הזוהמה, מתעלמת מן הצחנה, רועדת ברוח הקרה. דמעה
זלגה מזווית עינה וקולה נשבר, בעת שלחשה אליו, חזור הביתה
רחמים, אנחנו זקוקים לך.

לשמע קולה, חש איך רגליו כושלות תחתיו ומשהו בתוכו נשבר. מבעד
לערפילי עלפונו יכול לשמוע את קולה המבוהל ולא יכול היה שלא
לחשוב על האירוניה שבכך, שדווקא עכשיו, על סף איבוד ההכרה, הוא
חש חי, לראשונה מזה זמן כה רב.