רציתי לנסוע עם אביב לירושלים. הגענו לרציף. הרציף עמד מחוץ
לתחנה המרכזית שהייתה צמודה לים (המלח).
נכנסתי פנימה לקנות משהו לאכול. חיפשתי קרואסון טוב - כולם
נראו לי יבשים. הסתובבתי בין דוכני המאפייה עד שמצאתי קרואסון,
למרות שלא היה במדף של קרואסונים.
ניגשתי לשלם, הצטרפתי לתור של האנשים שמחכים לעודף. התיישבתי
איתם, זיהיתי מישהו במעומעם, אחרי שניות הוא פנה אלי - דיברנו.
לא זוכר על מה. משהו על הצבא, איזה מחזור היית, אז מאיפה אנחנו
מכירים, קורס קצינים? לא!
המוכר עשה עצמו מדבר באמהרית, צחק כנראה על האתיופי שלידנו.
בתוך הג'יבריש שלו הוא גם אמר zwei, אמרתי לו - זה בגרמנית.
כולם צחקו, חוץ מהאתיופי. ואז גיליתי שגם המוכר כושי, למרות
שאולי לא אתיופי.
קמתי. הלכתי. כל הזמן קיננה בי התחושה שאני מאחר לאוטובוס ואין
לי את מס' הטלפון של אביב. אז המשכתי ללכת לכיוון התחנה, בדרך
פגשתי את יועד ונמרוד, אותם זכרתי מהצבא ושמחתי לראות אותם. לא
זוכר על מה דיברנו, בסוף התחבקנו. אמרתי להם שאשמח לשמוע מהם,
נו טוב, אמרתי להם שאני ממהר לאוטובוס. התחלתי ללכת חזרה מאיפה
שהגעתי, הם אמרו לי שכדאי לי ללכת מכאן, היכן שמתחילים רציפי
האוטובוסים.
שמעתי את אביב אומר משהו - שהאוטובוס כבר יצא, או שהוא עומד
לצאת, או שאמהר. התחלתי ללכת, עם ציוד על הגב, לאורך הרציפים.
הרגשתי שאני לא בכיוון. התחלתי לראות את הים, הרגשתי שאולי אני
כן בכיוון. המשכתי ללכת, מאבד את הביטחון, רואה אוטובוסים
בתחנות, אבל הם לא שלי. מרגיש שמהתחנה הבאה שעומדת להתגלות מול
עיניי, בדיוק יצא האוטובוס שלי עם אביב. דרך הרציפים מתעקלת
ועולה, הים מתעקש להיות לימיני.
אני מגיע לגדר - אין המשך. הכל מוקף בצמחייה. יש בי הרגשה, שאם
הייתי יכול להמשיך לשביל שמאחורי הגדר הייתי מגיע לתחנה. אבל
השביל נמצא במדרון אחרי צמחייה סבוכה - אי אפשר להגיע אליו.
סבתי על עקביי והתחלתי ללכת בחזרה. בים ראיתי מספר רוחצים
נהנים, צועקים, צוחקים. |