בתוך בריכה מלאה באלכוהול, הוא יושב בוהה, קצת מצחין, אותו
אידיוט שאמר לך שהוא אוהב אותך בלי שהוא מתכוון. המנגל שורף לו
עוד כמה סטייקים - "כולסטרול זה בריא", הוא אומר. הוא אוחז
בידו מיץ תפוזים שעשוי מבנזין, אוכל סלט שעשוי מגראס. שומע
מוזיקה שנשמעת כמו פצצות מרגמה - שמורידות לך את הלב כל פעם
מחדש. את מסתכלת עליו, צוחקת, מפחדת לחשוב שזה אמיתי - זה לא
שוב קורה לך.
יום אחרי את מוצאת אותו ישן בתוך ארגז חול, אך במקום חול יש
בארגז גופרית. את יודעת שניצוץ קטן יכול להבעיר הכול, את יודעת
שמתזוזה קטנה כל הבית מתפוצץ. ושוב, בידו יש תה חם עשוי
מבנזין, "רק שלא יקרב את הכוס לאבקת שריפ..." לא סיימת לומר את
המילה 'שריפה' ואת רואה שקית לבנה קטנה זרוקה על הרצפה, נראה
שהוא שוכב קצת מותש.
את כל לילה בוכה. את יודעת שאת עיוורת, אבל את מכחישה. מספיקה
לך הפעם ההיא... הסכין שנכנס עמוק לתוך הגוף שלו, הסכין
שהסתובב יחד עם כף היד שלך בתוך הגוף שלו, הסכין שאת הדם שממנו
טפטף ליקקת כמו קרטיב - נהנית מזה.
את בשלך, שוב עם אותן הדמעות, הדמעות הכהות. הדם דומע לך
מהעיניים מרוב שכל כך חם לך בפנים. שוב זה חזר על עצמו. את שוב
תוהה, "כמה זמן אפשר לתהות לגבי זה?".
07.06.2005 |