הוא החליט לעמוד דום.
הוא יודע... רק עוד שעתיים הצפירה. אך הוא החליט לעמוד דום
עכשיו.

רציתי לברוח, לא יכולתי לישון, הוא כל הלילה הסתובב והתהפך, לא
נח לרגע. זה לא שזה פעם ראשונה, כל שנה זה חוזר על עצמו, אחרי
הטקס באנדרטה הוא לא יכול לישון. הצעקות שלו באמצע השינה
"שלומי... שלומי!!!" תמיד היו גורמות לי להזיל דמעה, וכשהוא
היה צועק "הנגמ"ש... הנגמ"ש נשרף! עזרו לי! עזרו לו.... בבקשה
! שלומי בתוכו..." לא יכולתי, הייתי קמה ופורצת בבכי בשירותים
כשהמים פתוחים, כדי שהוא לא ישמע.

שלומי היה חבר טוב שלו ושל דני. כל שבת כשהם היו חוזרים אל
הבית, הם היו עושים סבב בין כל הבתים של כולם - שלו, של שלומי
ושל דני. דני נשאר חי, אך שלומי לא. אני זוכרת תמיד כשהיינו
יוצאים, שלומי היה צוחק עלי ועל אבי. "אתם תראו... אתם
מתחתנים! תזכרו מילה שלי! זוג כמוכם... לא קיים" והחיוך שלו
מאוזן לאוזן היה נמתח ויחד עם החיוך גם הגומות היו מתחילות
להיבלע.

צליל, חברה שלי, היתה חברה של שלומי. אנשים לא ידעו על זה, היא
רצתה להסתיר את זה. היא פחדה. היא תמיד חשבה שהוא יום אחד לא
ירצה בה יותר ושהוא בכלל לא אוהב אותה. אבל זה לא היה נכון.
הוא אהב אותה כ"כ, הוא לא הפסיק לדבר עליה. כששמעה שהוא מת היא
התבודדה במשך חודשיים, לא דיברה עם אף אחד. פסיכולוגים,
פסיכיאטרים, אפילו לקחו אותה לגהה לאבחון מקיף - לא עזר דבר.
כשחזרה לדבר היא סיפרה לי שבלילה לפני הוא מת, הוא היה אצלה,
כמובן בלי שאף אחד יודע. זאת היתה פעם ראשונה שהיא הרגישה שהוא
אוהב אותה באמת. היא ראתה את זה בעיניים שלו. ושהוא ישן היא לא
ישנה, היא רק הביטה בו, ואז היא היתה בטוחה לחלוטין שהוא אוהב
אותה. ראו את האושר בפניו היא אומרת..

שבועיים אחרי ששלומי מת אבי ודני וגם יניב היו בתורנות במחסום.
דני - כל מה שהוא רצה זה נקמה, יניב סתם היה עצבני ואבי... אבי
היה מבולבל. באותו יום המחסום היה מלא. פתאום כולם רוצים
לעבודה וכולם רצו לבקר את הסבתא שלהם בצד השני. יניב היה עצבני
מאוד מהפיגוע שהיה במועדון שאחותו תמיד הולכת אליו, אחרי שהוא
מתקשר אליה שלוש שעות והיא לא עונה, עד שבסוף בבוקר אמא שלו
אומרת לו שהכל בסדר עם שיר, אחותו...  בכלל, כל הילדים
הפלסטינאים האלו רק אתמול דפקו עלינו יריקות בפרצוף, ועכשיו הם
פה עם כל היללות שלהם... האווירה לא היתה הכי נחמדה במחסום.

איזה ילדון פלשתינאי, אולי בן ארבע עשרה מתקרב למחסום, ותיק
ענקי על הגב שלו. דני צעק לו שיעצור והוא לא עצר. ואז יניב צעק
לו, והערבוש הקטן לא עוצר. הדם של אבי התחיל לבעבע מפחד או
אולי מבהלה. הוא לא רוצה למות כמו שלומי. הוא לא רוצה שהחברים
שלו ימותו כמו שלומי! אבי המשיך לצעוק לילד שיעצור, והילד לא
עוצר! יניב ראה את המבט של הקטנצ'יק הזה מסתכל עליו ככה... ילד
בן ארבע עשרה... וממשיכים לצעוק! והלחץ גובר! והפחד מתחזק!
והערבי הקטן לא מבין - או שהוא בכלל לא רוצה להבין! וצועקים לו
שיעצור, והוא לא עוצר!

הם ירו בו.
הם היו המומים מעצמם, כל אחד לעצמו. הם הרגו ילד, שרצה להרוג
אותם. היה להם קשה לעקל את זה. ילד בן ארבע עשרה...
אחרי זה דני בדק את התיק של הילד והיו שם רק כמה ספרים
מזדיינים, ובכלל אבי אמר שהילד בן הארבע עשרה הזכיר לו את אח
שלו הקטן, שחר, "פתאום הוא ממש היה דומה לאח שלי הקטן, שחר,
ילד בן ארבע עשרה..."
מאז שזה קרה ונגמרו כל תהליכי החקירות - הם לא מדברים על זה.
האמת שהם לא מדברים כמעט בכלל, אולי רק בלילה לעצמם. לפחות ככה
אבי.

היום, בבוקר יום הזיכרון, אבי החליט לעמוד דום. הוא יודע... רק
עוד שעתיים הצפירה - אבל זה כלל לא משנה לו. "בשביל אלפי אנשים
עומדים שעה אחת. בכלל למה עומדים? הם הרי בכל מקרה בקבר,
שוכבים - אנחנו לא מורידים את הכבוד שלהם כשאנחנו עומדים על
משכבם?"
אבל הוא בכל זאת עמד.
בשביל עצמו, בשביל שלומי, בשביל דני ויניב, ובשביל הילד בן
הארבע עשרה... "למה לעזאזל הוא לא עצר?!"

אני אוהבת את אבי, אני עדיין לא מפסיקה לבכות. אבי עדיין צועק
"הנגמ"ש... הנגמ"ש בוער! שלומי תצילו את שלומי!" בכלל אני
נזכרת שאחרי שהנגמ"ש התפוצץ חיפשו חלקים של שלומי על הרצפה.
שורות על גבי שורות של חיילים, חברים שלו, ישבו על החול וחיפשו
חלקים של שלומי על גבי קילומטרים.
ואבי... אבי לא חיפש... אבי היה בגהה, אחרי שהוא  קלט מה הלך
שם הוא לא דיבר עם אף אחד. היה לו מבט ריק מתוכן, ועיניים....
לא היו לו עיניים. העיניים הכחולות שלו היו בלועות בפנים. למה
לעזאזל הנגמ"ש התפוצץ?!

17.05.2005