אני לא על סף התהום,
אני כבר קפצתי...
אך התהום רודפת אחרי כמו לא נותנת לי לחבוט באדמה בכל הכוח.
רבים ניסו להתנפץ על קרקעית,
לנפץ את התכלית,
אבל אני אצליח,
אני מבטיח.
אני הבטחתי,
ועדיין לא הצלחתי,
להתנפץ ולנפץ כליל...
כי בכל רגע בו עוד שניה אחת נותרה ענף חדש נקלע לדרכי,
ואת עורי מציל.
נמאס להתעורר בכל פעם מחדש
מחלומות מנופצים.
למה הדרך למטה לא נגמרת?
ולמה התאונה הזאת מתאפשרת,
אם התאונה שאני יוזם מתקלקלת?
תאונה מקוללת...
קללה רובצת במנעול הדלת.
זה לא מה שרציתי...
אני זוחל בלי אחיזה בין אדמה למרומים,
ובכל רגע בו עוד שניה אחת הדלת ננעלת היד אוחזת בידית נוספת.
למה התאונה הזאת מתאפשרת?
אולי טעיתי?

דלת היפתחי!