סופגניה, הו סופגניה.
מה יפה את, עגולה.
על ראשך בזוקה אבקה,
בקרבך נמצאת ריבה.
וראי! על אחותך.
שוקולד ערב לחיך.
יש גם קוקוס או קפה.
העולם כל כך יפה!

סופגניה, הו סופגניה.
מה יפה את, אך אויה.
אחרי עשור, אולי תריסר.
הפכת גופי למיוסר.
באביך עיני תולה.
כמבקשת מחילה.
"היה שלום, תשמור מנה,
נתראה רק עוד שנה".



אז אני מתה על סופגניות, אפשר להאשים אותי?
ובשביל הפרוטוקול, אין מצב שאני אפסיק לטחון אותן, והן לחלופין
לא הופכות את גופי למיוסר (צריך לפחות עוד מאה או מאתיים
שיגרמו לי במקרה הכי גרוע להיות במשקל נורמלי, במקום תת התזונה
שאני נמצאת בו כרגע).