צרורות של רגעים אני אורזת בארגזי-העץ החומים, כמו משלוחים של
מלחים בספינות עתיקות. המזח המערבי עליו ישבנו, השמיים
הכתומים, החששות שנמסו כמו שלג מהאינסוף שלמעלה (אינסוף אני
אומרת, ומגחכת לעצמי כשנזכרת בירח הגמדי שלך), כולם התפארו
בראשך שנח על בטני. הבטחון שנסכת בי תורגם ליד שהכירה את עורך
בפעם הראשונה, כמו פיזוזיה של רקדנית בלט ענוגה.
לפתע התרוממת. 'הנה היא נסוגה', חשבתי, רוקמת בינינו מחיצה
רשתית ותוהה, הרי בכל-זאת היה רגע של מנוחה, ולפתע את מתפרצת -
את לא מבטיחה לי את השארותך בחורף הקרוב. חורפים מבריחים אותך
וקושרים אותך בחדרים חנוקים. בשניה אחת, הדבר הבובתי שהכרתי,
זה שישב על חמניה ביום מואר, היה נראה כצרה מקופלת בצדף זרוקה
על חוף נטוש, כמו פנינה פצועה.
תשארי, נופרי, תשארי. יהיה לי חבל, אמרתי, בסרבול מהוסס.
השפתיים המשורטטות שלך ריתקו אותי לרגע, ותאמיני לי, בבקשה,
כשאחתום לך שראשי התרוקן. לא הייתה תנועה באותו רגע, ולו לא
משב רוח אחד, לא היו קירות ולא קרקע ולא רקיע וזה הרגיש כמו
ציור שמגולף על עץ; שלו וחום, עשוי דיו חי כמו להבה, מומס על
ידי חום-הגוף שהפצנו.
את התנתקת בשאלה דהויה, תואמת את התפאורה המבודדת שהיווינו,
והחיוב שהייתי לך במגע השפתיים החוזר והמרפרף השיב את הכל
לתקנו; רוח חלשה רקדה בחן, הקיר היציב הורגש מאחורינו ו"השמים
יפים היום", אמרתי, ואת אישרת.