םםם

אני עקב אכילס...
לא, אכילס הוא מישהו אחר.
חץ מוות פוגע בי
כדי להרגו
דרכי.

וכל מעשי גבורתך לא חיסנו אותי -
עקב חשוף, מקור הפלא
מקור המפלה.

שיר ננעץ
בי כחץ  
ואין דם
על משקוף
הבית








הכל בסדר?

אתה שלא ליווית אותי במבט
מצלצל עכשיו, שואל, 'הכל בסדר?'
השיחה שאינה מתקיימת בינינו קשה מנשוא.
ה 'אין מגע' פוגע. עצב רך נשפך.
'הכל בסדר' -  מנציח הפסד, שלילה.
ואני, כבגד בתצוגה, שאין גוף תחתיו
או מלפניו או מאחוריו, עומד
מול שאלתך ושותק בקול:
'כן, תודה'.




סורג

כל מיפגש ביני לבינך הוא מפגש של ילד
מול סורג גן חי

מדמיין אותי איתך מחובק, נמעך, נישחק
באהבה קשה של חיה כלואה.

כל מיפגש ביני לבינך עורג לידך,
אך לא אגע שמא אפיל סורג

וזעם קיסמך יתגשם כגולם מפרג.









םםם


אמרנו מה שאחרים  עדיין אומרים בשיר, בצעקה
ולא אמרנו כלום.

פיות עשו דרכם מכאן לשם.

נותרנו על מקומנו קשובים לנגיעה. העור מרגיש
רק מה שהלב אינו שוכח.

מרגש  כיצד הפה מאבד מילה אחרונה,
כבר בנשיקה ראשונה

















םםם

אבי בצהרי יום על ספסל מוצל, עם עין אחת רואה ומפוקחת להחריד,

אמר: 'אין טעם להמשיך, עשה מה שצריך'.

ב'אוספיס 'נוף הדר' אור היום אינו מבקר במחלקה.

חסר אונים, אני רואה מבעד לחלון בקצה המסדרון נמל על מנופיו
ומצבוריו שרוע כבטן פתוחה.

אלוהי המחלקה, רופא רוסי ענק עם רטיה, בתום המשמרת מותיר את
שנינו עטופי שתיקה.

לאבי הירדימו את הפחד והצפייה. אני ממשיך חיי בהמתנה.













פיקדון

ישאר כאב יתום מגוף והוא יתגלגל ביניכם לצל ורוח
וישרוק אליכם ללא שפתיים בלילות סהר של קיץ.
ואתם תשמעו ותראו באקראי את גלגוליו השונים וכך תגלו
יופי ותמהון וחידה ולרגע תאמצו קרוב אל לבכם.

ומי מכם שיזדמן לסבך שירי יוכל לגלות הד מחתונת
הדם והנפש, ברית יחד שנחתמה בין הכאב לבין הבשר -
הוא הריקמה החיה שהייתה לי אכסניה,
עד כי הוטמנתי באדמת החוף של עירי.