חיים ישב ליד המזרקה בכיכר שבמרכז העיר. מסביבו קירקרו המוני
יונים ובעיניהן תחינה. כמה פשוטים חייהן של יוני הכיכר. אלים
קטנים מעניקים בחסדם האינסופי מזון ומקללים בקול רם כשמחרבנים
להם על הכתף. אבל מי יאשים יונה בפשע: חסרת מודעות עצמית,
מכונת עיכול מוכת טפילים, מפיצת מחלות חיננית?

חיים הכניס ידו לשקית הנייר החומה ואסף באגרופו פירורי לחם.
בתנועה חדה הוא פיזר את פירורי הלחם מסביבו צורה מעגלית, ובמבט
חסר עניין ראה יונים מסתערות לכיוון רגליו. פתאום רונן חדר
למחשבותיו. רונן. הטיפש הזה, המטומטם הזה, בר המזל הזה. רונן
לא ראה את חיוכה של אפרודיטה שהופנה לעברו. הוא גם לא שמע את
המוזות ששרו באוזניו. בדיחה מטומטמת קפצה לדמיונו של חיים,
והוא ציחקק בשקט. פתאום השתתק. אסור לקטוף את פרחי הבר. לא כל
בחור מקבל פרח כמו איריס. איריס. איריס הייתה מהממת. באמת: הוא
לא הכיר אף בן-אדם שיכל להגיד עליו שהוא מלא, שלם, מקיף-כל כמו
איריס. היא הייתה יפה, כמובן. סקסית - אין שאלה. המוני הגברים
שניסו לגרום לה להתעורר במיטה לצידם, ללא הצלחה, יעידו על כך.
איריס הייתה חד-קרן, יפהפיה ולא ניתנת להשגה.

האצבעות של חיים התחילו לרעוד. זה קורה לו הרבה בתקופה
האחרונה, הרעד הבלתי נשלט הזה. לפעמים הוא נזכר באמא שלו שאמרה
לו להפסיק לפוקק את האצבעות. כמה זמן לא ראה אותה. לפעמים הוא
נזכר בכל מיני מחלות עצבים מזעזעות עליהן קרא באינטרנט כששיעמם
לו, כשהיה לו עצוב, כשחיכה לה. ולפעמים הוא נזכר בפעם האחרונה
שהאצבעות שלו רעדו ככה - כשרק הגיע לארץ. הצורך הזה - לגעת
במשהו מוכר, להרגיש בטוח - השתלט עליו אז. פירורי לחם התעופפו
באוויר הכיכר וסערת נוצות חסרת כיוון התפוצצה סביבו.

היא הייתה חכמה, כמובן. מוכשרת - אין שאלה. לחסדה הגדול הוא חב
את החיים הישראליים שלו, כפי שהם כיום. היא עזרה לו להתאקלם
כשרק הגיע לקמפוס. היא הסבירה לו הכל - כרטיסיות אוטובוס,
דוכני שווארמה, תנועות ידיים מקומיות. היא מצאה לו דירה, היא
סידרה לו עבודה. היא עזרה לו לצבוע את הקירות, עזרה לו להעביר
את הלילה הראשון בדירה, לחנוך את המיטה. את קירות הדירה שלו
מעטרים ציורים שהיא ציירה, ציורי פחם ושמן מופלאים שמסתכלים
עליו בחצי-מבט מחייך בעצב. הוא היה שלה.

ורונן היה אידיוט. דביל. חסר תקנה. היא הכירה אותו באיזה
מועדון חשוך בדרום העיר, כשהוא ניסה להזניק את קריירת הסטנד-אפ
הכושלת שלו. חיים לא צחק מהבדיחות של רונן - כמו רוב האנשים
שהכירו אותו, גם חיים חשב שהוא עובר את הגבול האדום הדק בהומור
הגס שהפיץ לכל עבר. הקריירה של רונן הייתה בערך באמצע הדרך בין
כישלון מהדהד לנפילה על התחת. רונן לא יגיע לשום מקום, לא הגיע
לשום מקום - בעצם, לשום מקום חוץ מלתוך התחתונים של איריס.
הפעמונים צילצלו באותו יום, פעמוני כנסייה ביכו את חלומותיו של
חיים. איך המצחיקה הזאת, הנפלאה הזאת - נופלת לידיו הגסות של
המוגבל הזה?

שעון הקווארץ של חיים תיקתק לאיטו. פולסים חשמליים בקעו
מקריסטל הקווארץ בתקופות מדודות וגרמו למחוג להתקדם קדימה.
בסופו של דבר, המחוג חוזר לאיפה שהוא התחיל, כמו הגיבור של
ז'ול וורן שהקיף את העולם ב-80 יום. היחסים של איריס ורונן היו
יחסים כאלו. הטקס היה קבוע: הוא שוב חזר מאוחר בלי להודיע לה
כלום. ואולי הוא הגיע עם ריח של בושם זר על המעיל שלו. אולי
הוא שכח את יום ההולדת שלה. ואולי הוא לא הוריד את הזבל. אולי,
באופן נדיר, היא התוקף והוא האומלל שבמגננה - זה בכלל לא משנה,
בעצם. מה שבטוח הוא שהטלפון יצלצל, הדלת תיפתח והניחוח המוכר,
החמוץ והמתוק של איריס שוב ישכון בסלון, במטבח, בחדר השינה,
במקלחת. ולמחרת בבוקר, היא שוב תותיר אותו לבדו לבכות בחדר
המדרגות, לקלל בקול רם.

רונן לא ידע, רונן גם לא יידע לעולם. אין נלחמים בגורל, וגורלו
של חיים הוא המעגל הנוראי הזה, המושלם. מעגל משולש. איריס
לעולם לא תהייה שלו, לא לגמרי. נשים הן הקניין הפרטי היחיד שיש
לו שליטה על בעליו, כתב בחור עם שפם עבות - כתב וצדק. ואיריס
לא ידעה. חולשתה שלה הייתה חולשת המין הנשי, החולשה הקלאסית:
הצורך בחום ובתשומת לב, כמו גוזל באינקובטור. חולשתו שלו הייתה
חולשת המין הגברי. כך היה תמיד. כך יהיה תמיד. הוא לא יוותר
עליה, לא יוותר. חוטי הגורל נתוו.

יונים שבעות רבצו ברחבי הכיכר שבמרכז העיר. חיים ישב ליד
המזרקה, ובעיניו תחינה. כמה פשוטים חייהן של יוני הכיכר. מטר
של לשלשת נפל מהשמיים ופגע בכתפו.

17-06-2005