(שוב) ניצב אני בעמדת השומר. מסביבי אוהלים, ואף לא מבנה אחד
מבטון. ואז... מתעורר אני מהחלום, ובמקום כל אוהל ניצב דוכן
שירותים.
ואז אני שואל - מאיפה הם הגיעו
כל ערימות הסיגריות שפזורות לאורך הכביש?
בעקבות הרוח כל הדפים התעופפו מתחתי השער העקום, ששמירתי עליו
- עקומה היא פי אלף.
אף לא עשן הסיגריה, לא עפרה, לא החום, לא רוח הפרצים ולא מכות
הכף החוזרות ונישנות - לא יעצרו את תקיפת מיליוני הזבובים על
בשר היושב בכיסא הפלסטיק. ובשנייה שמעז אני לעמוד ולנוס על
גופי העקוץ, עמוד השידרה הודף בכאב הגב המתמיד ומזכיר שאכן יש
כאב כזה, ויש אותו לי.
תוהה אני ברגע זה מתי יגיעו האוייבים וכמה מהם יגיעו, אם בכלל.
ואז תוהה אני במה מידע שכזה יוכל לתרום לי. וכמה שקים של חול
שוכבים מלפניי, וכמה מהם יישרדו, אם בכלל. ובמה מידע שכזה יוכל
לתרום לי.
ולכל זה אין קשר לחום...
מאות ליטרים של זיעה נאגרו בין השכפ"צ לחולצתי. רק מחכה אני
לרגע בו אותו משב רוח יהיה מלאכותי וייצא מתריסים שמכוונים
לעברי. מה הייתי נותן רק כדי להרטיב את שפתיי בגורם חיצוני,
קריר ונוזלי, ולהזרים בגרוני מיכל שלם של ברד וקרח שיצאו כרגע
מארונית הפלא, שדומה שיובאה מהרי שלג רחוקים.
אוי...
ולמה קניתי שעון? כמה שווה הוא שעון שהזמן בו לא נע? השניות
פועלות במרחק של דקות, הדקות הן שעות, והשעות??? השעות הן ימים
ארוכים שאבלה בהם במקום בו נמצא אני כרגע. שכחתי את הרגע בו
הגעתי, כי נדמה שהיה זה לפני עשורים מלאים.
והנה, מרחוק, נראה המלאך המושיע. וכדרך פלא נראה הוא בדיוק
כמותי. דמותו כדמותי. לבושו כלבושי... איך אדם כל-כך טיפש
ופשטני יכול לשמש לי כגואל?
ובלי הרבה שאלות, בראותי ציפורים מעופפות, בראותי את השמש
היוקדת, רטוב, עייף ומשועמם, חדלתי מלהיות שומר הגבולות.
ובעוד ארבע שעות,
שיימשכו כשניית חיים אחת,
אחזור ואהיה
האיש הירוק...